חובר בידי אמוראי בבל באזור שנת 500 בשפה הארמית
התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (ראשית המאה ה-3), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות. התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה בארמית הוא "תלמוד" (למִגְמר-ללמוד), מילה זו נהייתה שגורה בציבור הלומדים עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצריים. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן הגאונים, ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
אהבתם את ציר הזמן? היה שימושי? פרגנו לנו ושתפו