אם מצאתם בזה עניין שתפו עם חברים. בנוסף, אולי תמצאו עניין באפליקציית התמלול החדשה שלי
שלכם, רונן רבינוביץ'
הפוסטר עצמו הוא "אינטראקטיבי" - במעבר עם העכבר מעל הכיתובים (או בלחיצה עליהם בסמארטפונים) וכן מעל נקודות שונות לאורך הגרף תופיע חלונית עם הסבר קצר, תמונה וקישורים רלוונטיים לויקיפדיה ומקורות נוספים. בנוסף, הפוסטר ניתן להורדה (ברקע לבן או ברקע קלף ) ולהדפסה ברזולוצייה גבוהה על דפים סטנדרטיים בכל גודל.
לקריאה רציפה לפי נושא וסדר כרונולוגי לחצו כאן או המשיכו לגלול מטה. לרשימת המקורות העיקריים לחצו כאן
לחצו על כותרות הנושאים להלן להצגת התוכן של הנושא באופן כרונולוגי:
בריאת העולם, כמובא בספר בראשית: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". ספירת השנים העבריות מתחילה מבריאת האדם הראשון. בשנת 2012 אנו מונים 5772 שנים לבריאת העולם. כלומר, כדי להמיר לספירת הנוצרים בריאת העולם הייתה בשנת 2012 פחות 5772 פחות 1, כלומר שנת 3761 לפני ספירת הנוצרים.
עשרה דורות בלבד אחרי בריאת העולם, האנושות מלאה חמס. אלוהים החליט לנקות את העולם שברא והוריד מבול. נח הצדיק ומשפחתו התחילו את האנושות מחדש. בבראשית ו',ז' כתוב: "ויאמר אלוהים לנח: קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם... וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה... וישאר אך נח ואשר איתו בתבה... ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום".
בעקבות ניסיון בני האדם לבנות "מגדל וראשו בשמים" אלוהים בלל את שפתם והפיצם מבבל לכל העולם. על פי המסופר בבראשית פרק י"א, עד אירוע זה היו כל בני האדם דוברים שפה אחת ונמצאים במקום שנקרא מאז "בבל". האירוע קרה עשרה דורות לאחר נח, כאשר אברהם אבינו כבר נולד.
בפרשת "לך לך", שבספר בראשית, מסופר על הבריתות שכרת אלוהים עם אברהם - "ברית בין הבתרים" ו"ברית המילה".
אלוהים העמיד את אברהם אבינו בניסיון הקשה ביותר האפשרי. אברהם אבינו הוכיח את אמונתו השלמה ואלוהים מנע את עקידת יצחק בנו.
עקב הרעב הכבד בארץ, ירדו יעקב ובניו וכל ביתם מצרימה. יוסף, שהיה המשנה לפרעה, הביא אותם תחת חסותו.
אירוע זה, הכולל בתוכו את יציאת מצרים, מתן התורה וההליכה במדבר, הנו כור מחצבתו של עם ישראל ומורשתו.
שלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון בתקופת השיא של ממלכת ישראל.
מות שלמה המלך הביא לפיצול הממלכה לממלכות יהודה וישראל. הפיצול הביא להידרדרות מדינית ורוחנית.
כמאתיים שנה לאחר פירוק הממלכה כבשה האימפריה האשורית את ממלכת ישראל, שתושביה הוגלו לאשור.
הכיבוש הבבלי מביא איתו חורבן נורא, השמדה וגלות. הנשארים עניים וחסרי יכולת. יום חורבן בית המקדש, ט' באב, נקבע ליום צום.
רצח גדליה בן אחיקם, שהיה נציב יהודה מטעם נבוכדנצר. היהודים המעטים שנותרו בארץ לאחר החורבן, נאלצו לברוח למצרים בעקבות הרצח, מחשש לנקמת הבבלים. כשזו נכבשה בידי בבל, היהודים שבה נרצחו ונלקחו בשבי. בשל התוצאות הרות האסון של הרצח חכמים תיקנו יום צום ביום הרצח, ג' בתשרי.
כורש מלך פרס מאפשר ליהודים לשוב לא"י. כ-50,000 חוזרים בהנהגת זרובבל. לאחר מכן עזרא ונחמיה מובילים כל אחד גלי עלייה נוספים ותחייה רוחנית.
מאורע זה, המסופר במגילת אסתר, הוא המקור לצום תענית אסתר ולחג הפורים, שנחוג מאז בי"ד באדר (ושושן פורים בט"ו באדר).
בניית בית המקדש השני לוותה בהתנגדויות העמים השכנים ובעיקר מצד השומרונים. התנגדויות אלה מנעו את האישורים שנדרשו מצד האימפריה הפרסית השולטת. לבסוף, כעשרים שנה לאחר הצהרת כורש, מצליחים שבי ציון לבנות את בית המקדש השני. הבית נבנה על חורבות הבית הראשון בחסות האימפריה. תאריך החורבן, ט' באב הפך ליום שמחה.
מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק לעצמאות מדינית היה המרד, בין היתר, מאבק על דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל. מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי. המרד היה רצוף בהצלחות וכישלונות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבין לאומית. האימפריה הסלאוקית, חרף ניצחונה הצבאי, נחלשה מאוד בעקבות אירועים שהתרחשו במקביל וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל. שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו. ברבות הימים הצמיחה מתוכה משפחת החשמונאים שושלת מלוכה ששלטה בארץ ישראל. לזכר הצלחת המרד, טיהור המקדש וחידוש הפולחן הדתי נקבע במסורת היהודית חג החנוכה. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
במסגרת דיכוי המרד הגדול, הרומאים בפיקודו של טיטוס פרצו את חומות ירושלים בי"ז בתמוז (בשל כך נקבע צום י"ז בתמוז) והחריבו את בית המקדש בט' באב, שנקבע שוב כיום צום, לאחר שכבר הפך ליום שמחה כאשר בית המקדש השני נבנה.
המרד ברומאים מצליח בתחילתו. ייתכן אף שמנהג המדורות בל"ג בעומר מקורו בהצלחה זו. בר-כוכבא נתפס לעתים כמשיח, וזוכה לתמיכתו גם של רבי עקיבא. עם זאת, בסופו של דבר מצליח הקיסר הרומי אדריאנוס לדכא אותו תוך כדי שפיכות דמים נוראית. הוא משנה את שם יהודה ל"פלשתינה" ואוסר על כניסת יהודים לירושלים, שהפכה ל"איליה קפיטולינה". בנוסף הוא גזר איסור על קיום המצוות. כל זאת מתוך כוונה להעלים את העם היהודי ומורשתו.
החליף עבד אל-מלכ בונה את כיפת הסלע המוזהבת על חורבות בית המקדש.
הממלכה בחבל הקווקז התגיירה במאה השמינית. על פי המסופר ב"ספר הכוזרי" המלך הכוזרי התלבט בין הדתות ובסוף השתכנע כי היהדות הינה דת האמת.
הצלבנים כובשים את ירושלים ורוצחים את רוב יהודי העיר. בדרכם מאירופה, רוצחים רבבות יהודים.
גירוש היהודים מאנגליה התרחש בשנת 1290, אך לא היה ייחודי כלל ועיקר. החל מהמאה ה-12 מדינות וערים רבות ממרכז ומערב אירופה גירשו את תושביהן היהודים. הגירושים לוו כמובן בבזיזת רכושם והלאמת בתיהם של היהודים. לעתים הורשו היהודים לחזור לארץ ממנה גורשו כעבור מספר שנים ושוב גורשו ונבזזו מחדש.
נוצרים באירופה מאשימים יהודים במגיפה השחורה, ורודפים אותם. אלפים רבים נרצחים.
קזימיר הגדול, מלך פולין, מעניק זכויות ליהודים בממלכה. פולין הופכת למוקד הגירה מגרמניה ורוסיה, ובהדרגה למרכז התרבותי היהודי החשוב באירופה.
כ-100,000 עוזבים, כ-50,000 מומרים, ניתן להניח כי עוד כמה עשרות אלפים נרצחים
המהר"ל מקים בית מדרש בפראג בו הוא מנחיל את השקפותיו המיוחדות.
למעלה מ-100,000 יהודים נטבחים באוקראינה.
הבעל שם טוב מקים את תנועת החסידות בפולין. הגאון מווילנא מוביל את המתנגדים
מנשר, שפרסם נפוליאון כמפקד הצבא הצרפתי, הקורא ליהודים לכבוש מחדש את ארצם, ארץ ישראל, ולהקים בה מדינה יהודית בחסות צרפת.
מדינות אירופה בהדרגה מעניקות זכויות ליהודים. עם הזכויות, מתפתחת תנועת ההשכלה וההתבוללות.
עלילת דם האשימה את יהודי דמשק ברציחת נוצרים לצורך אפיית מצות. העלילה זיעזעה את יהודי העולם. בסביבות אותן השנים ייסד הרב ישראל סלנטר את תנועת המוסר, שמטרתה תיקון המידות.
דרייפוס, קצין יהודי צרפתי, הואשם בריגול שלא ביצע, על רקע היותו יהודי. הסופר אמיל זולא פרסם אז את ה"אני מאשים" שהופנה כלפי ראשי המדינה והצבא על עיוות הדין.
הקונגרס הציוני הראשון התכנס בבזל ביוזמתו והנהגתו של הרצל. הקונגרס היווה מעין פרלמנט של היהודים הציונים בכל העולם ושימש לקבלת החלטות בנושאי הלאום היהודי ואופן ההתקדמות לשם מימוש ריבונותו ושאיפותיו הלאומיות.
גל פוגרומים ברוסיה, וביניהם פוגרום קישינב הידוע ביותר, החלו ב1881 ונמשכו לאורך כ-40 שנה. רבבות נרצחו. לפוגרומים השפעה רבה על הגירה מאסיבית (יותר מ- 2 מליון יהודים) ועל התפתחות הציונות.
הפושעים הנאצים ומשתפי הפעולה עמם רצחו 6 מיליון יהודים באופן שיטתי, קר ומאורגן, מתוך מטרה להשמיד את קיומו של עם ישראל בעולם כולו. מדינת ישראל קבעה יום זיכרון לאומי לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן.
המדינה הוכרזה ע"י בן גוריון ביום ה"א באייר התש"ח. מאז נחוג יום זה כיום העצמאות.
יעקב ובניו היו 70 איש ברדתם למצרים, מלבד נשיהם. "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרים שבעים" (בראשית, מ"ו, כ"ז). ניתן להניח כי לבני משפחת יעקב הצטרפו גם "בני ביתם", כפי שניתן ללמוד מהמסופר על אברהם אבינו, בבראשית י"ד: “וישמע אברם... וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלוש מאות...”. אם לאברהם לבדו היו 318 גברים, ניתן להניח כי ליעקב ובניו היו כמה מאות "בני בית" – גברים, נשים וילדים, כך שסה"כ ניתן להניח כי כאלף איש "בני ישראל" ירדו למצרים.
ביציאת מצרים התפקדו צבאות בני ישראל, גברים מגיל עשרים ומעלה, ללא שבט לוי: “אלה פקודי בני ישראל... שש מאות אלף ושלושת אלפים...” (במדבר, ב', ל"ב). מספר הגברים בשבט לוי מגיל חודש ומעלה היו “כל פקודי הלוים... שנים ועשרים אלף" (במדבר, ג', ל"ט). סה"כ גברים מגיל עשרים ומעלה היו כ-614,000, מה שמצביע על אוכלוסיה כללית של כ-2.5 מליון איש. מתוכם, המדרש מספר על כמחצית שהם "ערב רב", שהצטרפו אל בני ישראל ביציאה. גידול האוכלוסייה מכאלף איש לכ1.2 מליון בתקופה של 210 השנים במצרים מעיד על ריבוי טבעי של כ-3.5% בשנה. לשם השוואה, זהו שיעור ריבוי טבעי מהגבוהים ביותר בעולם גם היום ומתרחש במדינות מעטות כדוגמת ניגריה
תקופת השופטים התאפיינה באי-יציבות פוליטית, מדינית וצבאית. תקופות של שקט נמשכו כמה עשרות שנים ואחריהן הגיעו תקופות של מלחמות ואף איבוד הריבונות לעמים כובשים, שנמשכו גם עשרות שנים. ולכן מבחינה דמוגרפית, ניתן להניח כי הייתה בסך הכל יציבות – אמנם העם ישב בארצו, אך בשל מלחמות והתבוללות ככל הנראה לא התאפשר לו לגדול משמעותית.
בערוב ימיו, פקד דוד המלך את הגברים אנשי החיל בעם. וזו הייתה תוצאת המפקד: "… ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש-חיל... ואיש יהודה חמש מאות אלף איש.” (שמואל ב', כ"ד, ט'). סה"כ 1.3 מליון גברים בוגרים, המצביעים על אוכלוסייה כללית של כ-5 מיליון איש. אוכלוסיה זו הינה גדולה יחסית לאוכלוסייה שנכנסה לארץ ישראל, ומצביעה על שגשוג של עם ישראל בתקופה זו.
עם מות שלמה המלך התפרקה הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות – ישראל ויהודה. תקופה זו התאפיינה בחוסר יציבות מבפנים ומבחוץ. שתי הממלכות אף נלחמו ביניהן לא מעט וכך הפכו להיות פגיעות גם מבחוץ בשל התשת כוחן. ממלכת ישראל התפוררה רוחנית ומדינית עוד טרם גלות עשרת השבטים בידי אשור. כך יצא כי אוכלוסיית ישראל הצטמקה מאד עוד טרם גלות עשרת השבטים. הצטמקות האוכלוסייה נבעה מריבוי מלחמות וכיבושי שטחים, שלוו בהגליית הישראלים, וכן מהתבוללות ומעבר מרצון למדינות שכנות לצורך פרנסה וכדומה.
גלות עשרת השבטים, ממלכת ישראל, באה לאחר התפוררות הדרגתית והצטמקות אוכלוסייתה, שנמשכה לאורך שנים מאז התפלגות הממלכה המאוחדת. ניתן להניח כי ישראלים רבים מצאו מפלט בממלכת יהודה השכנה. אחרים נטבחו, הוגלו או נמכרו לעבדות. מנקודה זו בזמן מתחיל פרק בעם היהודי, שנמשך עד היום (כמעט 3000 שנים), שבו נמצא חלק מעם ישראל בגלות. מלך ישראל בזמן הכיבוש היה הושע. גלות עשרת השבטים לא נחשבת לאירוע מכונן כמו גלות בבל בשל הצטמקות האוכלוסייה עוד קודם לכן והתבוללות ממלכת ישראל כולה.
לאחר כיבוש בבל על ידי פרס, התיר מלך פרס, כורש, לעם ישראל לחזור לארצו ולבנות מחדש את בית המקדש. בשלושה גלי עלייה הייתה שיבת ציון בהנהגת זרובבל (42 אלף), עזרא ונחמיה. סך העולים היה כמה עשרות אלפים.
תקופת בית שני, הינה ככלל תקופת פריחה בעם היהודי. לראשונה מאז גלות בבל ולאחרונה עד כינון מדינת ישראל של ימינו התקיימה ריבונות יהודית על ארץ ישראל – ממלכת החשמונאים. על גודל האוכלוסייה טרום החורבן אנו למדים מרישומיהם של הרומאים על החורבן עצמו. בירושלים לבדה היו טרום החורבן כ-800 אלף יהודים.
במסגרת דיכוי המרד הגדול, הרומאים בפיקודו של טיטוס פרצו את חומות ירושלים בי"ז בתמוז (בשל כך נקבע צום י"ז בתמוז) והחריבו את בית המקדש בט' באב, שנקבע שוב כיום צום, לאחר שכבר הפך ליום שמחה כאשר בית המקדש השני נבנה. טרום החורבן היו בירושלים לבדה כ-800 אלף יהודים. מתוכם 100 אלף הוגלו לאירופה ונמכרו לעבדות. גולים אלה היוו את ההתחלה של יהדות אירופה.
הקיסר הרומי אדריאנוס דיכא את מרד בר-כוכבא באכזריות ותוך כדי שפיכות דמים נוראית. הוא שינה את שם יהודה ל"פלשתינה" ואסר על כניסת יהודים לירושלים, שהפכה ל"איליה קפיטולינה". כ-580000 יהודים נטבחו.
במסעות הצלב ששולחת הכנסייה, הצלבנים כובשים את ירושלים ורוצחים את רוב יהודי העיר. בדרכם מאירופה, בכל מסעות הצלב, הם רוצחים רבבות יהודים.
נוצרים באירופה מאשימים יהודים במגיפה השחורה, ורודפים אותם. אלפי יהודים נרצחים.
גירוש ספרד - כ-100,000 עוזבים, רובם לשטחי האימפריה העותמאנית באירופה, אסיה ואפריקה, סביב הים התיכון. כ-50,000 יהודים מומרים. ניתן להניח כי עוד כמה עשרות אלפים נרצחים.
ברקע ההגירה לאירופה, למעלה מ-100,000 יהודים נטבחים בפולין וליטואניה.
גל פוגרומים ברוסיה, וביניהם פוגרום קישינב הידוע ביותר, החלו ב1881 ונמשכו לאורך כ-40 שנה. רבבות נרצחו. לפוגרומים השפעה רבה על הגירה מאסיבית בעיקר לאמריקה ועל התפתחות הציונות.
האוכלוסייה היהודית באירופה גדלה בקצב ריבוי טבעי גבוה במיוחד בעקבות המהפכה המדעית שהתחוללה בה, שהביאה לירידה חדה בתמותת תינוקות וילדים. תוך כמאתיים שנה קפצה האוכלוסייה היהודית ממספר קבוע סביב מליון איש לשיא של 16.6 מליון טרום השואה.
הפושעים הנאצים ומשתפי הפעולה עמם רצחו 6 מיליון יהודים באופן שיטתי, קר ומאורגן, מתוך מטרה להשמיד את קיומו של עם ישראל בעולם כולו. הם לא הצליחו, אך בהחלט בלמו את גדילתו של העם היהודי. לולא השואה, העם היהודי היום היה גדול בלפחות עוד 50%, כלומר עובר את ה-20 מליון איש. מדינת ישראל קמה שלוש שנים בלבד לאחר סיום השואה. בקום המדינה, היו בארץ ישראל כ-600 אלף יהודים בלבד. 64 שנים אחר כך, מדינת ישראל היא המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם, עם כ-6 מליון יהודים.
היום (נכון לנתוני 2010 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) חיים בעולם כ-13.5 מליון יהודים. רובם במדינת ישראל (5.8 מליון), אחריה בצפון אמריקה (5.6 מליון) וביתר העולם: באירופה 1.6 מליון, בדרום אמריקה – דרום אפריקה ואוסטרליה 0.4 מליון, ובאסיה-אפריקה כ50 אלף יהודים בלבד.
טרם כניסת עם ישראל לארץ ישראל שלטו בארץ מספר עמים, שנקראו "כנענים", תחת חסות מצרית, ששטחי והיקף שליטתה השתנו.
עם ישראל התלכד ונבנה כעם ביציאת מצרים ובדרכו לארץ במדבר. לאחר קבלת התורה, וארבעים שנה במדבר נכנס העם בראשותו של יהושע בן נון לארץ ישראל וכבשה. בתחילה הכיבוש לא היה שלם, והעם נאלץ להתמודד עם הצקות מהעמים שלא נכבשו ומשכניהם. שיא השגשוג היה בתקופת המלך שלמה, שבה שרר שקט מדיני, ושגשוג כלכלי. על בסיס זה בנה שלמה המלך בירושלים את בית המקדש הראשון. עם מותו התפצלה הממלכה.
מות שלמה המלך הביא לפיצול הממלכה. וכך כתוב במלכים א', י"ב: "ויהי כשמוע כל ישראל כי שב ירבעם וישלחו ויקראו אותו אל העדה וימליכו אתו אחריהם ולא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו". על ישראל מלך ירבעם ועל יהודה, בירושלים, מלך בנו של שלמה רחבעם. מאז פירוק הממלכה חלה הידרדרות הדרגתית מדינית, כלכלית, דמוגרפית ורוחנית במצבו של העם. שתי הממלכות נאבקו באופן תדיר ביניהן, מה שהחליש את שתיהן ואפשר לאויבים מבית ומחוץ (שלעתים אף הוזמנו להתערב לטובת אחד הצדדים) להיכנס ולכרסם בהן. בנוסף, מלכים רבים סטו מדרכי התורה, עבדו אלילים והסיטו אחריהם את העם. הנביאים בתקופה זו היו המנהיגים הרוחניים, שהטיפו לערכי התורה והמוסר ונלחמו בעבודת האלילים.
כמאתיים שנה לאחר פירוק הממלכה כבשה האימפריה האשורית את ממלכת ישראל, שבירתה העיר שומרון. מלך ישראל באותו זמן היה הושע בן אלה. וכך כתוב במלכים ב', י"ח: "בשנת שש לחזקיהו... נלכדה שומרון. ויגל מלך אשור את ישראל אשורה...". המלך האשורי פנה גם לכיבוש יהודה וירושלים, אך מסופר שבדרך נס צבאו הושמד והוא נאלץ לחזור בו. על אף זאת, אשור כבשה את מצרים ובכך איגפה את יהודה והפכה אותה לבת חסות.
האימפריה הבבלית כבשה את האיפריה האשורית וירשה ממנה את כל שטחיה עד לגבול מצרים באזור שנת 600 לפני הספירה. יהודה ובראשה יהויקים, ואחריו בנו יהויכין, תמכה במצרים במלחמתו בבבל. בתגובה הוגלו לבבל בשנת 597 לפנה"ס המלך יהויכין ויתר גדולי העם, הכוהנים, האומנים ובעלי מלאכה. נבוכדנאצר מלך בבל המליך על יהודה את צדקיהו. גם צדקיהו מרד וגם הוא דוכא בידי צבאות נבוכדנאצר. הבבלים הגלו את מרבית תושבי יהודה, והחריבו את בית המקדש, בית המלך ואת רוב ירושלים בחודש אב, של שנת 586 לפני הספירה. על ניהול המדינה הכבושה הופקד גדליהו בן אחיקם. רצח גדליהו בידי מורדים יהודים, נענש בחורבן נוסף וגלות שלישית על יהודה בידי הבבלים.
האיפריה הפרסית בראשותו של כורש כבשה את האיפריה הבבלית וירשה אותה בשנת 539 לפנה"ס. בקיץ 538 נתפרסמה הכרזת כורש, בה הוא קורא ליהודים לחזור לארצם ולבנות את מקדשם שחרב בירושלים. בכך נענתה ממשלת פרס לבקשת הגולים לחזור לארץ ולנבואותיו של ישעיהו, שראה בכורש שליח של השם לעניין זה.
יוון בהנהגתו של אלכסנדר מוקדון כבשה והחליפה את האימפריה הפרסית בשנת 332 לפני הספירה. בתחילה, היו יחסי שני העמים יחסי שלום. היהודים קיבלו יפה את הכובש אלכסנדר מוקדון והוא מצידו כיבד את מנהגיהם ודתם. לא כאלה היו יחסיהם בהמשך. העריץ היווני-סורי, אנטיוכוס אפיפנס, כרת ברית עם כת המתייוונים על מנת ליוון את היהודים כולם. הוא ניסה לבצע זאת באמצעות באמצעות גזירות דת קשות, שלוו כמובן בעונשים כבדים למתנגדים. העם התקומם בהנהגת החשמונאים. בשנת 164 לפני הספירה הצליחו היהודים לשחרר את ירושלים ולחנוך את בית המקדש. כעשרים שנה לאחר מכן, הביא המשך המרד לחירות מדינית גמורה של מדינת יהודה. כך כתב דובנוב על דברי היהדות לאימפריה היוונית: "לא אוותר כי זקנה ותקיפה אני ממך. את כובשת את העולם ואני מסתפקת בשלטוני על אומה קטנה אחת, אבל יבוא יום והעולם שכבשת יגש אלי מתוך מבוכה וישאלני היכן האמת?..."
תקופת העצמאות היהודית הייתה טובה ליהודה מבחינה מדינית וכלכלית. הממלכה היהודית העצמאית. שטחים רבים בסביבת הממלכה נכבשו וחלק מהאוכלוסייה שנכבשה גוירה. בסוף מלכותה של שלומציון החל מרד צדוקים בראשות אריסטובולוס באחיו הורקנוס, יורש העצר, שהיה מושפע מן הפרושים. מרד זה הוביל למלחמת אחים, שפגעה בממלכה. האחים הנלחמים פנו לפומפיוס, המצביא הרומי הגדול, שלכד את סוריה בשנת 65 לפנה"ס, על מנת שיכריע ביניהם.
בשנת 63 לפני הספירה על פומפיוס, המצביא הרומי הגדול, על ירושלים לאחר ששנתיים לפני כן כבש את סוריה ושם קץ לאימפריית סיליקוס היוונית. הוא נתן ליהודה אוטונומיה תחת חסות רומית והכתיר את הורקנוס השני לכהן גדול ונשיא. חלקים גדולים ממלכת יהודה החשמונאית נגזרו ממנה ולא היו שייכים לאוטונומיה היהודית. בשנת 6 לסה"נ, בעקבות התנגשויות בין המלך מבית הורדוס השנוא לעם, בוטלה האוטונומיה ויהודה הפכה לחלק ממדינת סוריה הרומית. מהומות בין יוונים ויהודים ורשעותם של הנציבים הרומים ביחד עם גזירות שרירותיות לחילול קדשי היהודים ומנהגיהם הביאו בסופו של דבר למרד בנציבים הרומים ולמלחמה עם היוונים היושבים בארץ. המרד הגדול, שפרץ בשנת 66 לספירה, הוכרע בסופו של דבר ע"י טיטוס בשנת 70. אז החריב את בית המקדש. כשישים שנה לאחר מכן, דוכא מרד נוסף באכזריות רבה, מרד בר-כוכבא. האימפריה המנצחת ניסתה לאבד את זכר האומה המורדת ע"י שינוי שם הארץ ל"פלשתינה" ואיסור קיום המצוות. העם היהודי ניצב לפני משבר מהחמורים שידע. כאלפיים שנה עברו טרם הצליח להחזיר לעצמו את חירותו. חלק מהאומה המשיך לחיות בארץ, אך מרכז הכובד עבר לגלות.
בשנת 395 התפצלה האימפריה הרומית לרומא המערבית, ולרומא המזרחית. לימים נקראה האימפריה המזרחית ביזנטיון על שם עיר הבירה שלה. אימפריה זו המשיכה להתקיים עוד כאלף שנה, בעוד שאחותה המערבית התפוררה במהרה בעקבות פלישות העמים הברבריים שהשתלטו עליה בהדרגה.
הערבים השתלטו על ארץ ישראל בהדרגה במלחמות שנמשכו מספר שנים בראשות החליפים אבו-בכר ועומר. באוגוסט 636 ניגף הצבא הביזאנטי ופינה את סוריה וארץ ישראל. שלטון הערבים נמשך עד הכיבוש הצלבני ב-1099. צלאח א-דין כבש את ירושלים מידי הצלבנים בשנת 1187.
מסע הצלב הראשון יצא מאירופה ב-1096 במטרה להביא לשליטה נוצרית בירושלים. שלוש שנים לאחר מכן, המחנה שיצא מאירופה עבר מהלבנון לרמלה, שתושביה ברחו ומשם עלה על ירושלים. הכובשים ערכו טבח כללי באוכלוסייה. היהודים בירושלים נטבחו ונשרפו וקצתם נמכרו לעבדות באיטליה. מעטים ביותר הצליחו לברוח לאשקלון ומצרים. גם ביתר הערים נהגו הצלבנים לטבוח ביהודים. כמו כן הם חידשו את הגזירה הרומית האוסרת על יהודים להיכנס לתחומי ירושלים. בשנת 1187 נכבשה ירושלים בידי צלאח-אדין, אך הצלבנים המשיכו להחזיק ברוב חלקי הארץ עד לכיבוש הממלוכים המצריים.
השתלטות המצרים על ארץ ישראל החלה עוד בטרם מהפכת הממלוכים במצרים. בשנת 1244 כבשו המצרים את ירושלים בעזרת גדודים ח'ואריזמים, שברחו מהמונגולים שכבשו את אסיה. בהמשך השתלטו הממלוכים (מוסלמים לא ערבים, שהיו תחילה חיילים-עבדים) על מצרים, גברו במלחמתם על המונגולים והשלימו את הכיבוש של ארץ ישראל וסוריה.
האימפריה העותמאנית, שהחלה את כיבושיה בכיוון ביזנטיון ואירופה, פנתה בראשותו של הסולטן סלים הראשון למזרח. בשנת 1516 יצאו הממלוכים להילחם בסולטן העותמאני בסוריה והובסו. שנה לאחר מכן כבר כבש את מצרים, לב האימפריה הממלוכית המובסת. האימפריה העותמאנית, התפרקה בעקבות מלחמת העולם הראשונה והפכה לתורכיה המודרנית.
ארץ ישראל נכבשה בידי בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנים 1917-1918. ב-1922 ניתן לה המנדט לשליטה בארץ מטעם חבר הלאומים. בכתב המנדט נכתב, שייעודו להכין את התנאים להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. זאת ברוח הצהרת בלפור משנת 1917 ולאור ההכרה בקשר העמוק והקדום בין העם היהודי לארצו. באמצעות סדרה של "ספרים לבנים" נסוגו הבריטים ממחויבותם לכתב המנדט תוך שהם מגבילים ביותר את העלייה היהודית לארץ, ומפרידים בין שטחים בהם כבר קיימים ישובים יהודים לבין שטחים שלא. זאת על אף שכתב המנדט התייחס להקמת בית לאומי יהודי על שטחי "פלשתינה" כולה, ובכלל זה עבר הירדן המזרחי והמערבי. נקודה מעניינת למחשבה היא מה היה קורה לו היו מקיימים הבריטים את כתב המנדט כלשונו? האם וכיצד הייתה מושפעת השואה הנוראית, שהתרחשה עשרים שנה לאחר מכן?
מדינת ישראל קמה עם הכרזתו של דוד בן גוריון על הקמתה בה' באייר התש"ח, 14 במאי 1948. המדינה התקבלה כחברה מן המניין בקרב אומות העולם בהתאם להחלטת האו"ם בעניין זה משנת 1947. מאז הקמתה, המדינה נלחמת על הלגיטימיות של עצם קיומה. מלחמה זו מתנהלת גם בזירה הבין לאומית הרחוקה וגם בזירה הקרובה עם שכנותיה, שחלקן עדיין אינן מכירות בה ומצהירות בגלוי על שאיפתן ופעילותן להחרבתה בכח. עם זאת, מדינת ישראל משגשגת מאז הקמתה, והיישוב היהודי בארץ ישראל גדל כמעט פי עשר בשישים שנות קיומה. היום היישוב היהודי הגדול ביותר וכן הפורה ביותר מבחינה רוחנית נמצא בארצו, במדינתו הריבונית.
תקופת האבות מהולדת אברהם אבינו, דרך יצחק, יעקב ובניו ועד למשה רבינו. בתקופה זו נולד והתהווה עם ישראל וגובשה אמונתו באל אחד (עוד מימי אברהם) וגובשה דתו באמצעות התורה. האמונה באל אחד הייתה ייחודית ומאד בלתי מקובלת בזמנה (רוב עמי העולם היו עובדי אלילים). תקופה זו מתוארת בחמשת חומשי התורה.
התקופה מהכניסה לארץ ישראל בראשות יהושע ועד להמלכת המלך הראשון – שאול. התקופה מתוארת בספרי הנביאים יהושע ושופטים. התקופה מתאפיינת בהנהגה שבטית מעיקרה, ועליית שופטים, שנבחרו בידי השם להנהיג רוחנית ומדינית את העם ולהושיעו מידי אויביו העמים השכנים.
תקופה זו הינה תקופת תהפוכות. בתחילתה, ההתבססות המדינית של עם ישראל בארצו ובסופה גלות. בתחילת התקופה ידע העם שגשוג ופריחה, ששיאה בממלכת שלמה. במהלכה נבנה ונחרב בית המקדש הראשון, נוצרה ממלכת שלמה ששלטה על שטחים נרחבים והתרחשו גלויות עשרת השבטים ובבל. במהלך כל התקופה היה השלטון המדיני נפרד מהתפקיד הרוחני אותו מילאו הנביאים. הנביאים הטיפו מוסר והנחילו את ערכי היהדות לעם. לעתים רבות מצאו עצמם הנביאים נלחמים בשלטון המלך, שהיה מושחת, לא מוסרי ומסיט לעבודת אלילים.
ה"כנסת הגדולה" הייתה אסיפה, שבה נתאספו זקני העם וראשיו ביהודה לטובת קבלת החלטות חשובות, בשיטה שהינה דמוקראטית בעיקרה. בפרקי אבות כתוב: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה. שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.".
הזוגות הם מי שעמדו בראש הסנהדרין וישיבת החכמים. האחד שימש כנשיא והשני כאב בית דין. הזוג הראשון הינו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. הלל ושמאי היו הזוג האחרון.
תנאים היו חכמי התורה, שבאו לאחר הזוגות. גולת הכותרת של עבודתם ומורשתם הינה כתיבת וחתימת המשנה, שנערכה בידי התנא רבי יהודה הנשיא, בערך בשנת 200 לספירה.
האמוראים היו חכמי התורה, שבאו לאחר חתימת המשנה ומות רבי יהודה הנשיא. גולת הכותרת של עבודתם ומורשתם הינה התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, שיצירתו העיקרית הסתיימה בערך בשנת 500.
הסבוראים היו ראשי ישיבות בבל, שחיו אחרי יצירת התלמוד. הם עסקו בעיקר בכינוסו, פירושו, עריכתו וסידורו של התלמוד הבבלי.
הגאונים היו ראשי שתי הישיבות הגדולות בבבל: סורא ופומבדיתא וכן ישיבת ארץ ישראל. הם היוו את הסמכות ההלכתית העליונה בעם היהודי כולו בכל תפוצותיו. התבססו בהלכותיהם על התלמוד. הרב האיי גאון, שנפטר בשנת 1038, נחשב לאחרון הגאונים ופטירתו מציינת את סוף התקופה.
תקופה זו מתחילה עם פטירתו של הגאון האחרון, הרב האיי גאון, ומסתיימת עם תחילת תקופת האחרונים. ההפרדה בין התקופות נובעת מאירועי ה"מגיפה השחורה" ו"גירוש ספרד".
האחרונים הינם חכמי התורה והרבנים מזמני המגיפה השחורה, וגירוש ספרד ועד ימינו. בתקופה זו נכתב ופורסם ה"שולחן ערוך", שמהווה מאז המקור ההלכתי המקובל ללימוד ההלכות.
על פי מחקרי הארכיאולוגיים, האנתרופולוגים וההיסטוריונים המהפכה החקלאית היא זו שאחראית ל"ביות האדם". עד המהפכה החקלאית היו בני האדם, על פי המחקר, נוודים קלטים-ציידים. הם למדו את אורחותיהם של החיות והצמחים שבסביבתם ומתוך כך למדו לנצל את הטבעי לצרכיהם – תזונה ורפואה. במהלך המהפכה החקלאית בני האדם למדו להשפיע על הטבע ולשנות את סביבתם הטבעית. הם למדו כיצד לזרוע ולטפח מיני צמחים רצויים ומנגד לדכא את הזנים הבלתי רצויים על מנת למנוע תחרות. הם למדו כיצד לשבות חיות ולגרום להן להתרבות מצד אחד ולהגן עליהן מטורפים ומזיקים מצד שני. האדם החל לעבוד יותר ויותר קשה על מנת לשלוט בטבע כפי יכולתו והשקיע בכך את מרב כוחו. תהליכים אלה גרמו לאבדן יכולות הנוודות (האדמה החקלאית המעובדת אינה ניידת), הציד והליקוט. מכאן ואילך האדם נהפך משועבד לעבודת החקלאות בעל כורחו. כפי שנאמר לאדם כאשר הוא גורש מגן עדן, שסיפק לו את כל צרכיו: "בזעת אפך תאכל לחם". המהפכה התרחשה בכמה מוקדים בעולם באופן בלתי תלוי. המחקר מספר, שהמהפכה המוקדמת ביותר החלה באזור מסופוטמיה-ארץ ישראל לפני למעלה מעשרת אלפים שנה. ביות הגפן התרחש באזור זה לפני כחמשת אלפים שנה. המהפכה החקלאית אחראית להתפתחות הישובים, הכפרים והערים, ובעצם להתפתחות התרבות האנושית משחר ההיסטוריה ועד ימינו.
הקמת הממלכה הראשונה, שבה אוגדו במצרים מאות אלפי אנשים תחת שלטון מרכזי אחד, הינה ציון דרך משמעותי ביחס ליכולת לאגד המוני אנשים. טרם המהפכה החקלאית בני האדם חיו בקהילות שבטיות, שמנו כמה מאות פרטים בלבד. התפתחות סיפורי מיתוסים והאמונה בהם יצרו את היכולת לשתף פעולה בין אנשים שכלל לא נפגשו בחייהם. היכולת לשלוט על המוני נתינים (כולל גביית מיסים) מצביעה על יכולות בירוקרטיות גבוהות, הכוללות יכולות ניהול רישומים מסודרים ופיתוח מקצועות הבירוקרטיה.
ה"כתב המלא" הינו כתב שניתן לרשום באמצעותו כל מה שניתן להגיד בעל פה. עד המצאתו היכולת לרשום הייתה מוגבלת למספר מילים מצומצם, שאופן רישומם היה סמלי. המצאת הכתב אפשרה לאנושות לפתח מנגנונים בירוקרטיים ניהוליים וכלכליים מורכבים ביותר. כך התאפשר פיתוחן של מערכות חוקים מורכבות והתפשטות מיתוסים מורכבים, שהתבססו על סיפורים ושירים כתובים. הבירוקרטיה, החוקים והמיתוסים איגדו את האוכלוסייה האנושית לקבוצות הולכות וגדלות. מקורם של כלל הכתבים הקיימים היום בעולם הינו בשני כתבים עתיקים. הכתב השומרי (ממנו התפתחו האלף-בית העברי, היווני, הלטיני, הערבי ויתר כתבי האליף-בית בעולם) והכתב הסיני ממנו התפתחו הכתבים של מזרח אסיה.
חמורבי, מלך האימפריה הבבלית העתיקה, הנהיג את מערכת החוקים המורכבת ביותר, שהשתמרה מזמנו. המערכת מכילה קצת פחות משלוש מאות חוקים. החוקים עוסקים בעיקר בממון ובדיני נזיקין שבין אדם לחברו. חמורבי אומר בהקדמה לחוקים, שהוא נשלח על ידי האלים להשתית צדק בכל העולם. באמירתו זו ניתן לזהות עוד שתי התפתחויות חשובות – האחת התפתחות האמונה באלים משותפים, והשנייה התפתחות רעיון ההשתלטות על העולם בידי האימפריות לשם השלטת סדר נכון עבור האנושות כולה.
מהמיתוסים המפורסמים במיתולוגיה היוונית. סיפור המלחמה של ערי יוון המאוחדות כנגד העיר טרויה בשל חטיפתה של הלנה, היפה בנשים. הגיבור המיתולוגי אכילס היווני מצא את מותו במלחמה זו, כאשר חץ שירה נסיך טרויה פגע בעקבו. המיתולוגיה היוונית הינה אוסף המיתוסים שהתפתחו ביוון העתיקה. רומא, שכבשה את יוון, אימצה מיתוסים אלו ולכן המיתולוגיה הרומית דומה מאד למיתולוגיה היוונית.
המטבע הראשון המוכר הומצא באזור טורקיה במאה השביעית לפני הספירה. שוויו היה שווי המתכות המרכיבות אותו. הטבעת חותמת השליט על המטבע הבטיחה את כמות וסוג המתכות שבו ובכך פישטה מאד את המסחר ומנעה רמאויות. זייפני מטבעות נחשבו כמזייפי חותמתו של השליט ועל כן נענשו בחומרה. היום שוויו של הכסף מבוסס אך ורק על האמונה של בני האדם בשוויו ורוב ההון בעולם הינו אלקטרוני בלבד. בשנת 1971 ממשלת ארצות הברית הודיעה רשמית כי אין ולא יהיה יותר גיבוי מטילי זהב לכסף המודפס.
בודהה היה מנהיג רוחני, שפעל למען הפצת שיטתו לצמצום הסבל האנושי. השיטה מבוססת על עבודה פנימית של האדם על עצמו.
איחוד סין על ידי הקיסר הראשון בשושלת, צִ'ין שְׁה חְוָאנְג ב-221 לפני הספירה נחשב כתאריך הקמתה של קיסרות סין, קיסרות שהתקיימה עד נפילתה של שושלת צ'ינג והקמת הרפובליקה הסינית ב-1912. כמאתיים שנים קודם לכן התחילה בסין תקופת המדינות הלוחמות, לקראת סוף תקופת המדינות הלוחמות כבר הייתה ממלכת צ'ין הממלכה החזקה ביותר בסין. צ'ין שה-חואנג היה מלך צ'ין, שכבש ואיחד תוך קרבות עקובי דם את קיסרות צ'ין, שהורכבה משבע מדינות עיקריות האן, צ'ין, צו, ווי, ג'או, יין, צי. הקיסר הראשון, צ'ין שה-חואנג נזכר עד היום כמאחד סין, כבונה החומה הסינית הראשון, וכבונה קבר הקיסר עם פסלי צבא הטרקוטה. מצד שני הוא היה עריץ אכזרי ופרנואידי, שחיפש חיי נצח בעזרת שיקויים. שמה של סין, הן בעברית והן בלועזית נגזר משמה של שושלת צ'ין. למרות מספר השנים המועט בה שלטה, הטביעה השושלת את חותמה על סין עד היום. בשיא תקופת שלטונה שלטה השושלת על 40 מיליון נפש, יותר מאשר כל צורת שילטון אחרת ברחבי העולם באותה תקופה. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
ישו היה מטיף רוחני יהודי, שחי בארץ ישראל תחת השלטון הרומי. על בסיס השקפתו הרוחנית ודמותו כבן אלוהים ומשיח התפתחה הנצרות. היום הנצרות הינה הדת הנפוצה בעולם. באמונה הנוצרית ישו נחשב לבנו של אלוהים, הישות השנייה בשילוש הקדוש וכמשיח שבמותו בייסורים כיפר על עוונות המין האנושי כולו, ושקם לתחייה ביום השלישי למותו. מכתבי הקודש הנוצריים עולה שישו פעל בגליל וביהודה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. לאחר הוצאתו להורג בצליבה התפתחה סביב דמותו ותורתו הדת הנוצרית. המקור הלא נוצרי היחיד בן התקופה המזכיר את ישו ומתאר את חייו או פעולתו הוא קדמוניות היהודים של יוספוס פלאביוס. ביהדות, מופיע השם "ישו" לראשונה בתלמוד הבבלי ובתוספתא במספר סיפורים מעורפלים (ראו ערך ישו ביהדות), וככל הנראה הצורה המקורית של שם נושא ערך זה היא יֵשׁוּעַ. באסלאם הוא מכונה עיסא והוא נחשב לנביא, כך גם אצל הדתות שהתפתחו מהאסלאם - הדת הדרוזית, האמונה הבהאית והאחמדים. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200 - 250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250, תחת שלטונו של דקיוס התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה. בשנת 313 הוציאו שני הקיסרים, הקיסר המערבי קונסטנטינוס והקיסר המזרחי ליקיניוס, בעת שהותם במילאנו את האדיקט של מילאנו, מסמך בו נקבע כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אוסר על רדיפות על רקע דת. שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים. בשנת 393 הכריז תאודוסיוס כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין. הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית. עם הזמן צברה הכנסייה עושר וכוח, וכחלק מתהליך זה קיבלה עצמאות מהשלטון החילוני עד שהפכה את היוצרות ורכשה לעצמה יכולת השפעה רבה ואף שליטה על האצולה. הכנסייה הקתולית הקימה את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
מוחמד, מייסד האסלאם, נולד בחצי האי ערב בעיר מכה. באסלאם הוא נחשב לאחרון ולחשוב ביותר מבין הנביאים. פירוש השם בערבית הוא "מהולל" או "מפואר". מכונה בפי המוסלמים גם "מאוולאנא" אך השם הנפוץ יותר הוא "רסוּל אללה" - "שליח האל" או פשוט "אַ(ל)נַּבִּי". מספר המוסלמים בעולם מוערך בכ-1.4 מיליארד, ובכך מהווים את קבוצת הדת השנייה בגודלה בעולם, אחרי הנוצרים. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
הספרות הערביות (אפס עד תשע) הינן הבסיס לכתב המתמטי ששולט היום בכל העולם. על אף שמן, מקור הספרות הינו הודו, שם הן הומצאו כמאתיים שנים קודם לכן. הן קרויות ערביות משום שמי שהפיץ אותן היה המתמטיקאי הפרסי אבו ג'עפר מחמד אל ח'ואריזמי בספרו בערבית, שפורסם שנת 825. השיטה העשרונית הייתה נהוגה עוד קודם לכן (לדוגמה היא מוכרת בתנ"ך). החידוש בספרות הערביות היה היכולת לייצג מספרים באמצעות מיקום הספרה. חידוש זה פישט מאד את פירוש המספרים והבנתם ולפיכך תרם לקידום המתמטיקה.
בסין נעשה שימוש בדפוס להכנת ספרים שלמים, החל במאה השמינית. הדפוס בסין היה מבוסס בתחילה על הכנת תבניות של עמודים שלמים בחיתוכי עץ, לוחות חרס או גלילי חותם. הסינים התקדמו עד להמצאת סדר דפוס - שימוש בתבניות נפרדות לכל סימן ואות, המורכבים יחדיו להפקת עמוד. לצורך זה השתמשו בתבניות מפורצלן. המצאת הסדר לא התפשטה, כנראה בשל מורכבות הכתב הסיני, שדרש אלפי או אף עשרות אלפי, תבניות שונות, לעומת הכתב המערבי שהסתפק בעשרות בודדות. יתר על כן, השימוש בפורצלן שביר, שגם שינה צורה בקלייה בתנור, מנע הפקה מהירה וזולה של אותיות דפוס אחידות. הטכנולוגיה של ייצור נייר והדפסת עמודים שלמים הועברה לאירופה על ידי סוחרים ערבים בסביבות שנת 1200 לספירה, אך תיעוד ראשון על הדפס של עמוד שלם מחיתוך עץ באירופה מתוארך לשנת 1410. ספרים שנוצרו בדרך הזאת מתחילים להופיע בשנת 1430. עד אז, ספרים באירופה ובמזרח התיכון הוכנו על ידי העתקה. לאונרדו דה וינצ'י תכנן מכבש דפוס לפי השיטה הזאת, אך אין לנו ידיעה אם תוכניותיו בוצעו הלכה למעשה. הספר הראשון שהודפס בשיטה זו היה התנ"ך בשפה הלטינית, בשנת 1456. תוך זמן קצר התפשטה ההמצאה ובתי דפוס רבים קמו והתחילו לפעול. בתוך חמישים שנה בלבד עלה מספר הספרים שהופקו באירופה ממאות בודדות לכחצי מליון. להתפשטות מהירה זו של הספר הכתוב היו השלכות מרחיקות לכת, ביניהן התפשטות ההשכלה, שהביאה מאוחר יותר למהפכה המדעית באירופה ולהשתלטות האירופאית על העולם. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
מלחמת מאה השנים הייתה סכסוך בין ממלכת אנגליה וצרפת שתחילתו בשנת 1337 וסיומו בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים, ובתקופתו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. תקופה זו לא הייתה עידן של לוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם סדרת מערכות המופרדת על ידי תקופות רגיעה, שלעתים היו ארוכות למדי, של לוחמה בעצימות נמוכה ושל הפסקות אש. המלחמה התרחשה על אדמתה של צרפת, ולעתים נדמה כי המדובר היה במלחמת אזרחים צרפתית, שבה פעלה אנגליה כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית. מלחמה זו דרשה הקצאה בלתי פוסקת של כוח אדם ומשאבים. כשהסתיימה המלחמה הייתה אנגליה זקוקה להקזת הדם של מלחמות השושנים על מנת לעצב את הממשל הריכוזי והיעיל של בית טיודור אשר הביא אותה לפסגת הישגיה במאה ה־16. מבחינה רשמית לא הסתיימה המלחמה מעולם. עם סיום הלחימה לא נחתם חוזה שלום. מלחמה זו, ששורשיה בתביעת מלך אנגליה לכתרו של מלך צרפת נסתיימה רק בשנת 1802 עם חתימת חוזה אמיין. במסגרת ההסכם ויתר מלך אנגליה באופן רשמי על תביעתו לכתר מלכות צרפת. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
"המוות השחור" או המגפה השחורה הייתה מגפה שהכתה באסיה ובאירופה בכמה גלים במשך כחמש שנים (1347 - 1351) וקטלה, לפי הערכות שונות, כ-35 מיליון בני אדם בסין לבדה, ובין 20 ל-25 מיליון בני אדם באירופה. האומדנים נעים בין רבע לחצי מאוכלוסיית היבשת. בכפרים מסוימים נספו עד 80% מהאוכלוסייה. זהו האסון הדמוגרפי הגדול ביותר אשר פגע באירופה הקדם מודרנית. התפרצויות של המחלה, בהיקף קטן יותר, המשיכו להכות במקומות שונים באירופה עד המאה ה-17. המגפה הביאה גם להגברת שנאת היהודים: במהלך השנים 1347-1348 נפוצה שמועה שיהודים מרעילים את בארות המים והם הגורמים לפרוץ מגפת הדבר, במטרה להשמיד את העולם הנוצרי. בתגובה לכך פרסם האפיפיור קלמנס השישי שתי בולות, המגינות על היהודים מהאשמות, ושמי שטופל אותם על היהודים הוא "מונע מן השקר, מן השטן". אולם הבולות לא הועילו במיוחד, וההסתה גרמה למהומות ופרעות ביהודים. עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ וגרמניה. תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 מערב אירופה התרוקנה מיהודיה, ורובם הגרו למזרח אירופה ובעיקר לפולין. ערך זה לקוח מויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
כריסטופר קולומבוס היה ספן איטלקי בשירות ספרד, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות. קולומבוס לא היה האדם הראשון שהגיע לאמריקה, גם לא האירופאי הראשון. יחד עם זאת, האדמה אשר גילה בעת הפלגתו הראשונה מערבה, היא הגילוי המתועד והמוכח הראשון של יבשת אמריקה על ידי בני אירופה. נחישותו להפליג אל הלא נודע גילתה לאירופה בעת ההיא את ה"עולם החדש", ובכך פתחה פרק חדש בהיסטוריה של העולם וחוללה שינויים מרחיקי לכת בשתי היבשות. אירופה עברה במאה ה־15 תהליך של גידול דמוגרפי, שהוביל לפיתוח כלכלי. החל להתפתח מוסד ההלוואות. המנגנון הזה אפשר לסוחרים ליטול הלוואות, ששימשו אותם למסעות תגלית; לקניית סחורות ולמכירתן. בדרך זו התפתח מעמד הבורגנות, והעושר התחלק לעוד ועוד שכבות באוכלוסייה. גופים חדשים כמו בנקים ובורסות אפשרו לאנשים להתאגד ולהשקיע בפרויקטים גדולים כמו מסעות תגלית. יכולת זו התלבשה על הסקרנות האירופית והתווספה למהפכה המדעית והתעשייתית שאירופה עברה במהלך העשורים והמאות הקרובות. כל אלה יצרו את התנאים לאימפריאליזם האירופי, שהביא להשתלטות אירופאית כמעט על כל העולם כולו. האימפריאליזם היה חסר רחמים כלפי העמים המקומיים וכך כמעט והושמדו כליל האינדיאנים באמריקה, האבוריג'ינים באוסטרליה והחל הסחר בעבדים השחורים מאפריקה. ערך זה לקוח ברובו מויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
המהפכות המדעית והתעשייתית, שהתחוללו באירופה הביאו להתחזקות מטאורית ומפתיעה של היבשת הקטנה ובסופו של דבר לכיבוש העולם על ידה. המהפכה המדעית הוא כינוי לסדרת גילויים חדשים באסטרונומיה, בפיסיקה, בביולוגיה, ברפואה ובכימיה, שהתרחשו באירופה במאה ה-16 וה-17, והובילו לשינוי צורת החשיבה במדע, בפילוסופיה, ובמידה רבה גם בתרבות. רבים מציינים את המהפכה המדעית כנקודת ציון חשובה במעבר מימי הביניים לעת החדשה. 1687 הינה שנת פרסום ספרו של ניוטון: "העקרונות המתמטיים של הפילוסופיה של הטבע", ששינה את פני המדע וההנדסה. המהפכה התעשייתית היא שורה של שינויים חברתיים וכלכליים שהתחוללו באנגליה ואחר–כך ביתר מדינות אירופה ובארצות הברית, החל מאמצע המאה השמונה עשרה ועד מחצית המאה התשע עשרה ויש האומרים כי הוא נמשך עד היום. המהפכה החדירה שכלולים ומיכון בייצור החקלאי והתעשייתי והובילה לעיור חלק ניכר מן האוכלוסייה, גידול ניכר במספר התושבים והעלאת רמת חייהם ותוחלת חייהם. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
ארצות הברית נוסדה על ידי שלוש עשרה המושבות של בריטניה הגדולה שהוקמו לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. המושבות הכריזו על עצמאותן ב-4 ביולי 1776. המרד אורגן על ידי הקונגרס האמריקאי ובמסגרתו הצליחו המושבות לנצח את בריטניה הגדולה במסגרת מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שהייתה למלחמת העצמאות הקולוניאלית המוצלחת הראשונה. ארצות הברית היא פדרציה ורפובליקה-חוקתית המורכבת היום מ-50 מדינות ומחוזות פדרליים. אוכלוסייתה, נכון ליולי 2011 מונה כ-313 מיליון תושבים. היא אחת מהמדינות המגוונות ביותר מבחינה אתנית, כתוצאה מהגירה רחבת היקף ממדינות רבות. כלכלת ארצות הברית היא הכלכלה הלאומית הגדולה ביותר בעולם, והתוצר המקומי הגולמי שלה היה למעלה מ-14 טריליון דולר בשנת 2009. בארצות הברית נהוגה הפרדה בין דת ומדינה, ולמרות זאת המוטו שלה הוא: "באל אנו בוטחים". ארצות הברית הינה המעצמה החזקה ביותר בעולם כיום ובעלת ברית של מדינת ישראל. בארה"ב חיים כיום למעלה מ-5.5 מליון יהודים. ערך זה לקוח ברובו מויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
המהפכה הצרפתית, שסיסמתה הייתה "חירות, שוויון ואחווה", היא תקופה בהיסטוריה של צרפת שהתרחשה בשנים 1789–1799, ובה חלו שינויים קיצוניים בחברה ובפוליטיקה של צרפת. במהלך המהפכה עבר השלטון המלוכני שהיה מושתת על מונרכיה אבסולוטית ופיאודלית שהעניקה זכויות יתר למעמדות האצולה והכמורה, לידי גופים נבחרים. אלה הקימו רפובליקה, שאמורה הייתה להתבסס על זכויות האדם, שותפות ושוויון. סמל המהפכה הינו כיבוש ה"בסטיליה", שהיה בית כלא וסמל השלטון, בידי מהפכנים. עד היום נחוג בצרפת "יום הבסטיליה" כיום העצמאות הרשמי של צרפת. הרעיונות הראשוניים של המהפכה יצרו את הכרזת הרפבוליקה בספטמבר 1792 אולם זו לא החזיקה זמן רב. הטלטלה העזה במבנה המסורתי של השלטון והמדינה הובילה לכאוס ומהומות אלימות. שינויי השלטון לוו גם במלחמות עם רוב האומות האירופאיות. המהפכה הגיעה לקצה ב-1799, כאשר נפוליאון בונפרטה תפס את השלטון בהפיכה צבאית. הפיכה זו הובילה בסופו של דבר לקץ המשטר הרפובליקני הקצר בעת שנפוליאון הכתיר את עצמו לקיסר צרפת בשנת 1804 והקים את הקיסרות הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה (או כפי שהייתה מוכרת בזמנה: "המלחמה הגדולה") הייתה המלחמה הגדולה ביותר עד התקופה ההיא בעולם. השתתפו בה מדינות המקיפות יותר מחצי מכדור הארץ. במלחמה זו נהרגו למעלה מ-18.5 מיליון בני אדם, כמחציתם אזרחים. עיקרה של המלחמה התקיים באירופה. הצדדים הלוחמים התארגנו בשני גושים. הגוש האחד כונה מעצמות המרכז וכלל את המדינות: הקיסרויות הגרמנית והאוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית ובולגריה. הגוש השני נקרא מדינות ההסכמה, וכלל בשלבים שונים 24 מדינות. המעצמות העיקריות מביניהן היו: האימפריה הבריטית, צרפת, האימפריה הרוסית (פרשה מהמלחמה לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1917), איטליה וארצות הברית (שהצטרפה ב-1917). תוצאות מלחמת העולם הראשונה שינו בצורה דרמטית את הסדר המדיני בעולם. אימפריות עתיקות נעלמו מהמפה ובמקומן קמו מדינות חדשות, תחת דגל הלאומיות לפיו לכל עם יש זכות להגדרה עצמית אוטונומית. אימפריות אחרות, דוגמת האימפריה הבריטית, ירדו מכוחן ותוך כמה עשרות שנים הידרדרו למעמד של מעצמות מדרגה שנייה. מרכז הכובד של הכלכלה העולמית עבר מהממלכה המאוחדת לארצות הברית של אמריקה. בעקבות המלחמה הוקם "חבר הלאומים", שמטרתו הייתה שמירת הסדר והשלום בעולם. חולשתו, יחד עם הסכמי ורסאי, שהשפילו את הגרמנים והביאו להתמוטטות כלכלתם, זרעו את ניצני הפורענות שהתפרצה כעבור 21 שנים, במלחמת העולם השנייה. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות, כ-60 מליון איש נהרגו בה. המלחמה פרצה בספטמבר 1939 עם פלישת הגרמנים לפולין. המלחמה פרצה בעקבות מדיניות גרמניה הנאצית. האידיאולוגיה הנאצית קראה להשתלטות גרמנית על אירופה והנהגת שלטון הגזע הארי בה. במהלך המלחמה ארצות הברית פיתחה את הנשק הקטלני ביותר בכל הזמנים, הפצצה האטומית. שתי הפצצות שהטילה על יפן גרמו לכניעתם באוגוסט 1945. זו הפעם היחידה בעולם בה נעשה שימוש בנשק זה. תחת חסות המלחמה ביצעו הנאצים ועוזריהם את השואה, בה נרצחו כששה מליון יהודים.
על פי המקרא, אדם וחוה הוצבו עם בריאתם בגן העדן, וצוו מפי אלוהים לטפח את הגן אולם נאסר עליהם לטעום מפרי עץ הדעת. לאחר שחטאו אדם וחוה באכילה מעץ הדעת הם גורשו מגן עדן, וקוללו מפי אלוהים. שלושה מילדיהם של אדם וחוה נזכרים במקרא: קין, הבל ושת. על פי המסורת היהודית נולדו לאדם וחוה בנות נוספות שהיו נשותיהם של הבנים. לפי בראשית רבה נולדה עם קין תאומה אחת ועם הבל שתי תאומות[1]. רבי יצחק אברבנאל מביא בשם "ספרי האומות" ששמות נשותיהם היו קלמנה ובלבירה[2]. מקין ושת (למעט הבל שנרצח באבו על ידי קין), התפצלה האנושות כולה עד לדור המבול, אז נותרה רק משפחת נח שמצאצאי שת. על פי המקרא[3] חי אדם 930 שנים. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה. ראה קישור בהמשך.
עשרה דורות בלבד אחרי בריאת העולם, האנושות מלאה חמס. אלוהים החליט לנקות את העולם שברא והוריד מבול. נח הצדיק ומשפחתו התחילו את האנושות מחדש. בבראשית ו'-ז' כתוב: "ויאמר אלוהים לנח: קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם... וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה... וישאר אך נח ואשר איתו בתבה... ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום".
דמותו של אברהם בעיני המסורת מתוארת בתמצית בפסקה אחת במשנה תורה לרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה: "כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים. ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות, זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם; ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך--כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהן מדמין, שאין שם אלוה אלא אלוֹ. כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם בשם ה', אל עולם" (בראשית כא,לג). וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים. והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו". ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה. ראה קישור בהמשך.
את דמותו של יצחק מאפיינת תכונת הפסיביות. אברהם עוקד אותו על גבי המזבח וקולו לא נשמע במחזה המבעית. עבד אביו בוחר בעבורו את אשתו, בניגוד ליעקב שמתאהב ברחל ובוחר אותה. הוא חופר את הבארות אשר חפר אביו, וקורא להם בשמות שקרא להם אביו. [8] אפילו את הברכות שרצה לתת, הוא לא יכל לתת למי שרצה. וגם לבסוף הוא שולח את יעקב לחרן לא בשל רצונו אלא בשל הפצרותיה של רבקה. [9]. על פי הקבלה מידתו של יצחק היא גבורה ודין. [10] מידה זו נרמזת במפורש בתורה כאשר לבן דולק אחרי יעקב, יעקב אומר לו: "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי, כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" (שם ל"א מ"ב) ואחר כאשר כל אחד מהם נשבע בשם אלוהיו, יעקב נשבע בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה. הקישור בהמשך.
יעקב, המכונה במסורת היהודית יעקב אבינו, ונקרא גם ישראל, הוא דמות מקראית. יעקב הוא השלישי בשלושת האבות, בנם של יצחק ורבקה ונכד לאברהם ושרה. אחיו התאום של עשו, ואביהם של שבטי ישראל. מכונה גם: בחיר האבות. ע"פ המסורת יעקב נולד בערב חג סוכות בשנת ב'ק"ח, ונפטר בערב סוכות בשנת ב'רנ"ה בגיל 147. יעקב הוא נינו של תרח, בן נינו (ריבע) ונכד נינו (חימש) כאחד. דוד המלך היה החימש של נין נינו. תולדות חייו מסופרים במקרא, ותופסים נתח גדול מספר בראשית, בפרקים כה – נ. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה. ראה קישור בהמשך
שבטי ישראל היו ישות לאומית וקבוצה אתנית במזרח התיכון הקדום. לפי המסופר במקרא, עם ישראל הורכב תחילה משנים עשר שבטים נפרדים, ואלה מאוחר יותר התאחדו ויצרו את ממלכת ישראל המאוחדת. מקור שמות השבטים על פי המקרא הוא בשנים-עשר בניו של יעקב (שנקרא גם ישראל). שני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, הפכו לשבטים נפרדים, בהתאם לברכת יעקב לפני מותו. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה. ראה קישור בהמשך.
משה רבינו הינו גדול נביאי ישראל ומקבל התורה במעמד הר סיני. אהרון אחיו היה הכהן הראשון ואבי הכהנים.
הושע בן נון היה, על-פי המתואר בתנ"ך, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים. על פי התלמוד, יהושע בן נון הוא מחבר ספר יהושע.[1] יהושע בן נון השתייך לשבט אפרים והיה נכדו של אלישמע בן עמיהוד נשיא שבט אפרים.[2] לפי המסורת נולד יהושע במצרים, והיה בן 22 בזמן יציאת מצרים. יהושע מוזכר לראשונה בקרב שניהלו בני ישראל מול עמלק ברפידים, קרב אותו ניהל יהושע. לאחר מכן היה יהושע אחד משנים עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, יחד עם כלב בן יפונה. בהזדמנות זו, הוסיף לו משה את האות י' לשמו, שהיה בתחילה "הושע" (במדבר יג, טז). יהושע היה משרתו של משה ותלמידו. כאשר עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית, ליווה אותו יהושע חלק מן הדרך. לאחר מותו של משה, שמינה את יהושע ליורשו, הכניס יהושע את בני ישראל לארץ כנען, וניהל את מסע כיבוש הארץ, החל ביריחו והעי, דרך הניצחון על חמשת המלכים במקדה (שם אמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"), וכיבוש לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר, ועד לקדש ברנע בדרום, עזה במערב וחצור בצפון. נחלת יהושע בן נון הייתה אז תמנת חרס, ושם אף נקבר. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
דבורה הנביאה היא דמות מקראית, מהמנהיגים המושיעים שקמו לישראל בתקופת השופטים ומי ששפטה את הארץ ביחד עם ברק בן אבינעם. לפי התלמוד (מסכת מגילה, יד, ע"א), דבורה הנביאה שהשתייכה לשבט אפרים, היא אחת משבע הנביאות הנזכרות בתנ"ך. לפי המתואר בספר שופטים, דבורה ישבה תחת תומר בין הרמה ובין בית אל (על-פי פרשנות חז"ל, מכיוון שלא רצתה להתייחד עם גברים) ובני ישראל עלו אליה למשפט. לדעת רב, המובאת ברות רבה פרשה א סימן א זוהי תקופת שפוט השופטים שבזמנה התרחשה מגילת רות. באותה עת שלט בישראל יבין מלך חצור באמצעות שר-צבאו סיסרא, ובהעדר מנהיג לישראל נחשף העם לפרעות מצד אויבם. לאור המצב, דבורה הנביאה ששפטה את העם החליטה ליזום מלחמה נגד יבין מלך חצור. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
שמשון, על פי הסיפור המקראי, היה השופט השנים-עשר ששפט את ישראל, והאחרון שקורותיו מתוארים בספר שופטים. שמשון גדל כנזיר אלוהים, וכל זמן שנזירותו נשמרה, חנן אותו האלוהים בכוח על-טבעי, שבו השתמש כדי להכות בפלשתים, ששלטו בדרום ארץ ישראל בכל תקופת מנהיגותו. שמשון מהווה מופת של גבורה וכוח. ביהדות, למשל, נודע בכינויו העממי "שמשון הגיבור". עך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
סיפורה של רות המואבייה הינו סיפור מופת לדבקות בעם ישראל ואלוהיו. מגילת רות נקראת בבתי הכנסת בחג השבועות, חג מתן תורה. דוד המלך הינו צאצא של רות, שהייתה סבתא רבתא שלו.
שמואל היה מנהיג עם ישראל בסוף תקופת השופטים. המליך את שאול המלך למלך הראשון. בנם של חנה ואלקנה.
שאול מרד בשלטון הפלשתים והיה הראשון לייסד צבא סדיר לעם ישראל, שבראשו עמד בן דודו אבנר בן נר. הוא ייצב את גבולות הממלכה על האזור ההררי של יהודה שומרון והגליל, כאשר הוא נלחם כנגד עמון ומואב במזרח, פלשתים במערב, צובא בצפון ועמלק בדרום, ולכולם הנחיל תבוסות קשות. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
דוד המלך היה גיבור והרחיב מאד את גבולות ממלכת ישראל. בשל מלחמותיו הרבות לא זכה להקים את בית המקדש. על פי המסורת דוד הינו מחברו של ספר תהילים.
שלמה המלך ידוע בחכמתו הרבה. בנה את בית המקדש הראשון. תקופת מלכותו מהווה את שיא השגשוג המדיני והכלכלי של ממלכת ישראל. המסורת מייחסת לשלמה את כתיבת ספר קהלת.
אליהו הנביא, דמות מקראית, לפי המתואר בתנ"ך, היה נביא שפעל בזמן מלכותו של מלך ישראל אחאב, וידוע במאבקיו באחאב ובאשתו הצידונית איזבל. לדמותו ניתנה חשיבות רבה במסורת היהודית, והוא נחשב למבשר הגאולה (לפי מלאכי ג',כ"ג). ידוע גם בשם אליהו התשבי. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
ירמיהו הנביא פעל בשלהי תקופת בית המקדש הראשון. קרא לתיקון המידות. על פי המסורת כתב את מגילת איכה, שמבכה את חורבן ירושלים.
יחזקאל פעל בשלהי תקופת בית ראשון ולאחר חורבנו. נבואתו המפורסמת ביותר הינה חזון העצמות היבשות, המבשרת על הגאולה.
אסתר ומרדכי היו מושיעי העם מהשמדתו שתוכננה בידי שר בכיר באימפריה הפרסית – המן. סיפורם מובא במגילת אסתר, שנמצאת בכתובים. מאורע ההצלה מצויין מאז בחג הפורים.
עזרא ונחמיה הובילו שני גליה עלייה מבבל לארץ ישראל. עם גלי העלייה הם פעלו רבות גם לתחייתו הרוחנית של העם ותיקנו תקנות רבות שחיזקו את הקשר בין העם למסורת היהודית.
עמד בראש הצבא היהודי במרד החשמונאים. נהרג באחד הקרבות מול היוונים.
מלך יהודה מטעם רומא. הורדוס היה צאצא לאדומים שהתגיירו בכיבושי החשמונאים. ביצע מפעלי בנייה רבים ומפוארים. ביניהם הרחבת בית המקדש וייסוד קיסריה.
הזוגות הם מי שעמדו בראש הסנהדרין וישיבת החכמים. האחד שימש כנשיא והשני כאב בית דין. הזוג הראשון הינו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. הלל ושמאי היו הזוג האחרון. הלל ושמאי הנהיגו שתי גישות שונות להלכה וליהדות. שמאי היה הקפדן מביניהם. ברוב ההלכות, פוסקים היום לפי בית הלל. בתלמוד הבבלי מסופר על גוי אחד, שביקש להתגייר וללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. שמאי הזקן דחה אותו מפניו. הלל הזקן לימד אותו: מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך. זוהי כל התורה, והיתר הינו פירושה, אותו לך ולמד.
פילוסוף יהודי הלניסטי שחי באלכסנדריה. עסק בשילוב הפילוסופיה היהודית עם זו היוונית. כתביו השפיעו על התיאולוגיה הנוצרית.
יוסף בן מתתיהו (ביוונית: Ιώσηπος, יוספוס) או בשמו הרומי: טיטוס פלאוויוס יוספוס[2] (בלטינית: T[itus] Flavius Iosephus,[3] מוכר גם בצורה המשובשת שהשתרשה; יוספוס פלאוויוס;[4] 37/38 לספירה,[5] ירושלים - 100 לספירה לערך, רומא) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. עם קבלתו את האזרחות הרומית על ידי טיטוס הפך שמו על שם פטרונו כנהוג ל"טיטוס פלאוויוס יוספוס". ארבעת ספריו שחיבר ברומא בשפה היוונית השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה שרוב חיבוריהם אבדו. זאת עקב הערך המוסף שהיה לחיבוריו "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים" לתאולוגיה הנוצרית, דבר שהשפיע גם על השתמרות שאר חיבוריו עד לימינו. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רבן יוחנן בן זכאי (סביבות 30 - 90 לספירה) היה מגדולי התנאים, ומנהיג חשוב בעת חורבן בית שני והמרד הגדול. נחשב לדמות המרכזית שפעלה לשיקום היהדות הרוחנית לאחר החורבן. התואר רבן ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן. הוא היה תלמידו של הלל הזקן, וכרבו הלל גם הוא חי מאה ועשרים שנה. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רבי עקיבא בן יוסף (מכונה תדיר: רבי עקיבא, לעתים נכתב רבי עקיבה) היה תנא ארצישראלי, מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. חי בין השנים ג'תשע"ז - ג'תתצ"ז (17 לספירה - 137 לספירה), והיה בן הדור השלישי של התנאים. רבי עקיבא היה מנהיגו הרוחני של מרד בר כוכבא, וישנם עדויות להשתתפות תלמידיו במרידה. רבי עקיבא הטביע את חותמו על הלכות רבות ועל ערכים במסורת ובחשיבה היהודית. הוא נזכר בתלמוד הבבלי קרוב ל-1,500 פעמים. נחשב לסמל למסירות נפש על התורה. כעונש על שלימד רבי עקיבא תורה ברבים, הוא נחבש על ידי הרומאים ביום ה' בתשרי[3]. הרומאים עינו אותו במסרקות ברזל, והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים וקורא את שמע, והאריך ב"אחד" עד צאת נשמתו.[4] רבי עקיבא נהרג על קידוש השם – בין עשרת הרוגי מלכות – בט' בתשרי, ערב יום הכיפורים, ג'תתצ"ו לבריאת העולם, בערך בשנת 136 לספירה, כשבעים שנה לאחר החורבן. נאמר עליו שהוא אחד מארבעה שמתו בגיל מאה ועשרים שנה.[5] מאה ועשרים שנים אלו מחולקות לשלוש תקופות שונות אחת מהשנייה, שבהן עבר מהפך עצום בחייו מדרגת עם הארץ לדרגת גדול החכמים. מסופר כי היה רועה ארבעים שנה, למד ארבעים שנה ופרנס את ישראל ארבעים שנה. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
שמעון בר כוכבא[1] הוא המצביא שעמד בראש מרד היהודים באימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס (132 - 135 לספירה), מרד הקרוי על שמו - מרד בר כוכבא. סופו של המרד, כמו גם סופו של בר כוכבא, היה מר. המרד דוכא באכזריות, ומאות אלפים נהרגו, ביניהם בר כוכבא. שלטונו של בר כוכבא כ"נשיא ישראל" (כמופיע במטבעות בר כוכבא) היה התקופה המשמעותית האחרונה של עצמאות ישראל בארצו, עד תקומת מדינת ישראל בשנת 1948. זכרו של בר כוכבא בהיסטוריה היהודית שנוי במחלוקת. יש המהללים אותו כמצביא ומנהיג עממי שקם אל מול גזירות הדת של שלטון עריץ והצליח לעמוד בגבורה כנגד האמפריה הרומית במשך שלוש וחצי שנים, ויש הסבורים כי המדובר בהרפתקן, אשר מרד באימפריה החזקה ביותר בעולם העתיק, וסופו שהביא חורבן על ארצו וגלות על עמו. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
ברוריה (ולעתים ברוריא), תלמידת חכם מהיחידות בתלמוד, אשת התנא רבי מאיר, ובתו של התנא ר' חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות). זכתה להערכה רבה בזכות חוכמתה והיקף ידיעותיה בענייני הלכה ואגדה, ומסופר עליה שלמדה מהחכמים שלוש מאות הלכות ביום אחד (מסכת פסחים סב ב). אביה הוצא להורג על ידי הרומאים, כיוון שלמדו תורה, אך היא המשיכה לעסוק בדברי תורה. מסופר עליה כי למדה 300 הלכות ביום אחד. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רבי יהודה הנשיא (ידוע גם בכינוי המקוצר "רבי" או "רבנו הקדוש") היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים. לפי מסורת חז"ל, רבי יהודה הנשיא נולד בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא, בין השנים 135 ל-137 לספירה. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל. הוא נפטר במחצית הראשונה של המאה ה-3. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא) - גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. היה ראש ישיבת טבריה (הישיבה הגדולה והכמעט היחידה בארץ ישראל באותה תקופה) שנים רבות - שמונים או שישים שנה.[1] תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאת את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן לחתימת התלמוד הירושלמי היא גולת הכותרת של חייו. רבי יוחנן זכה לאריכות ימים, ולכן עם תלמידיו נמנים אף גדולי האמוראים בדור הרביעי לאמוראים. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רב אשי הקים מחדש את ישיבת סורא, במתא מחסיא, פרבר של העיר הבבלית סורא, ועמד בראשה. הוא החל בעריכת התלמוד בבלי יחד עם רבינא, עבודה שאותה השלימו ממשיכי דרכו. הוא הקפיד במיוחד על כבודם של בתי הכנסת בעירו. דוגמה לכך היא הקפדתו שלא ייבנו בתים יותר גבוהים מבית הכנסת. פעם אחת, כאשר ראה סדקים בבית כנסת בעירו, סתר את בית הכנסת והכניס מיטתו לשם (כדי להכריח עצמו להתעסק בתיקון), ולא הוציא אותה משם עד שהתקין לו מרזבים. ידוע שהיה עשיר ורב השפעה. עליו אומרת הגמרא: "תורה וגדולה במקום אחד" (גיטין נט ע"א), וגם ראש הגולה, רב הונא בר נתן, שהיה מרבותיו, היה כפוף אליו. מסופר על רב אשי שהיה לו יער, ומכרו לבית האש (לבית פולחן עבודה זרה), בהנחה ש"סתם עצים להסקה ניתנו" ועל פי רוב, השימוש בעצים לא יהיה לפולחן עבודה זרה אלא לחימום סתם. לפני מותו נגלה אליו מלאך המוות בשוק. אמר לו: "המתן לי שלושים יום ואחזור על תלמודי, שאמרו: "אשרי מי שבא לכאן (לעולם הבא) ותלמודו בידו". ביום השלושים בא אליו מלאך המוות שוב. שאל אותו רב אשי: להיכן הינך ממהר? אמר לו מלאך המוות: כבר הגיע זמנו של בר נתן למלוך ולהתמנות לראשות ישיבת פומבדיתא, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רבי סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון (יולי 882 - 21 במאי 942) שנקרא סעדיה הפיומי ובקיצור רס"ג היה איש אשכולות, מגאוני בבל, ראש ישיבת סורא. הרס"ג הצטיין בבקיאות במרבית כתבי הקודש היהודיים וגם במרבית ענפי המדע שהיו בתקופתו. הוא פיתח פעולה ספרותית גדולה ביותר, כתב ספרים בענייני הלשון העברית ודקדוקה, פיוטים, וחיבורים פילוסופיים. רס"ג הוא גם הראשון שעסק בדקדוק של השפה העברית בצורה מסודרת, כהשפעה מן המדקדקים של הערבית שפעלו באותה תקופה. לפיכך הוא נחשב לראשון מבין מדקדקי ימי הביניים. בין תלמידיו בתחום זה - המדקדקים החשובים דונש בן לברט ומנחם בן סרוק. שפת כתיבתו הייתה ערבית-יהודית. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רבנו גרשום (מכונה רבינו גרשום מאור הגולה או רגמ"ה; 960 - 1040 או 1028) היה מגדולי חכמי ישראל ומנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11. יצירתו התורנית הייתה רב-גונית ובכמות והיקף רחבים מאוד ביחס לדורות הסמוכים לו, וכללה פסקים, (ספרות שו"ת) בידינו נשארו כ-120 פסקים כאלה, ענייני נוסח והמסורה של התלמוד והמקרא ועוד. "חרם דרבנו גרשום" הפך למושג מוכר מאין כמוהו במשפט האישות היהודי, אף כי הללו לא מוזכרות כמעט בקרב תלמידיו ותלמידיהם, ובקרב החוקרים קיים ויכוח עד כמה יש לייחס אותן אליו. שתי התקנות הידועות ביותר המיוחסות לו אסרו על ריבוי נשים ועל גירוש אישה בעל כורחה, אף שההלכה במקורה אינה אוסרת על שני דברים אלו. בנוסף מפורסמת גם תקנה שלו שנועדה לעגן את הזכות לפרטיות: אין לאדם לפתוח את מכתב חברו. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך
רבי שלמה בן יצחק (רש"י: רבי שלמה יצחקי;[1] 22 בפברואר 1040- 13 ביולי 1105) היה תלמיד חכם צרפתי נודע. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, והראשון שעשה זאת באופן כמעט מקיף. רש"י למד בישיבות מגנצא (מיינץ) וורמיזא (וורמס) שבאשכנז מגיל 20 עד הגיעו לגיל 30, ושם עוצב עולמו הרוחני. במקביל היה עליו לפרנס את אשתו ובנותיו. באותם ימים הוא לא היה אמיד כלל. הוא למד אצל רבי יעקב בן יקר, רבי יצחק הלוי ורבי יצחק בן יהודה – מתלמידי רבנו גרשום. בתום לימודיו חזר רש"י לטרוייש והשתלב מיד בחיי החברה היהודית. הוא הצטרף לבית הדין בעיר והחל לפסוק הלכות לכל יהודי הסביבה, אך סירב לקבל שכר על תפקיד זה. על פי הידע הרב שהוא מפגין בנוגע לגידול גפנים וההרחבה היתרה שהוא נוקט במקומות הקשורים להם, היו ששיערו שהתפרנס מגידול כרמים או ממסחר ביין, אך לדברי ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך ההיסטוריון חיים סולוביצ'יק, האקלים באזורו של רש"י לא התאים לגידול יין. ויש הסבורים כי רש"י עסק במסחר עם נוכרים.[3] רש"י ייסד ישיבה בטרוייש, אך גם ממנה לא קיבל שכר. בין תלמידיו היו ר' שמעיה, ר' יצחק בר אשר הלוי, ר' נתן המכירי ואחיו ר' מנחם המכירי, ר' שמחה מויטרי, ר' שמעון, הרשב"ם וכן חכמים מהדור הראשון של בעלי התוספות. שנותיו האחרונות היו בתקופת הרדיפות הגדולות של מסעי הצלב. הוא נפטר ביום חמישי כ"ט בתמוז בשנת ד'תתס"ה (1105 לספירה). מקום קבורתו נשכח במשך הדורות. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רבי יהודה הלוי היה מגדולי המשוררים והוגי הדעות היהודים. בין חיבוריו גם "ספר הכוזרי" בו הוא מתאר את הפילוסופיה היהודית. נולד וגדל בספרד. הגשים את שאיפתו הרוחנית לעלות לארץ. בדרכו עבר במצרים. לכשהגיע לארץ, הוא נרצח בירושלים בידי ערבי. בין שיריו המפורסמים "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב", המתאר את כיסופיו לארץ ישראל.
רבי משה בן מימון (מכונה גם בראשי תיבות - הרמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון; ובלשונות אירופה כמיימונידס; נולד בשנת 1135, בקורדובה, ספרד - נפטר ב-13 בדצמבר 1204, כ' בטבת ד'תתקס"ה, בפוּסטאט, מצרים), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות: עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"[1]. והוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רבי משה בן נחמן (רמב"ן; 1194 - י"א בניסן ה'ל', 1270 בערך) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא. ם בתקופת תור הזהב של גדולי הראשונים, אך מעטים השתוו להתפרסותו על מקצועותיה השונים של תורת ישראל ולהשפעתו העמוקה על עולם התורה. ספריו וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, תופסים מקום חשוב ומרכזי הן בלימוד התורה והן בתחום ההלכה הפסוקה. הרמב"ן היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו ע"פ הקדמתו לסיפרו בית יוסף. הרמב"ן שלח ידו במספר רב של תחומים - היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל ואף שלח ידו מעט בשירה. האזור בו חי ופעל רמב"ן נמצא בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית ולכן ניכרים עקבות השתיים בהגותו. הוא ממזג בכתיבתו את הפילוסופיה הספרדית יחד עם שיטת הניתוח של חכמי אשכנז. אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול, ובניגוד לרבי יהודה הלוי, הוא הצליח לחיות בארץ ישראל מספר שנים. רמב"ן כתב שירים ומסות על ארץ ישראל, וגם בפירושו הוא מרבה לשבחה. ערך זה לקוח מויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
מגדולי הפוסקים בכל הדורות. מחבר השולחן ערוך. עשרים שנה ארך חיבור ה"בית יוסף" שנכתב על הארבעה טורים לרבי יעקב בן הרא"ש ובו ערך רבי יוסף קארו דיונים הלכתיים מעמיקים, שבסופם הביע את עמדתו המסכמת. עשר שנים נוספות חלפו עד להוצאת החיבור לאור. שיטת הפסיקה שלו הייתה הכרעה לפי רוב הדעות שבין הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש. לספר הקיצור שסיכם את הלכות ה"בית יוסף" קרא שולחן ערוך, אך קיצור זה עתיד היה להיעשות במהלך ההיסטוריה לעיקר. בחלק מזמן הכתיבה פרצה בצפת מגפת דבר והוא עבר לביריה. בזקנתו, כשהיה כבן 80 לערך התחתן בשלישית, ובגיל מופלג נולד לו בן בשם יהודה. נפטר בצפת בגיל 87, והידיעה על פטירתו הכתה גלים של אבל בכל רחבי העולם היהודי. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
הבעל שם טוב (בר"ת: בעש"ט, נהגה: "בֵּשְט") הוא כינויו של רבי ישראל בן אליעזר, המכונה גם ר' ישראל בעל שם (1698 - נפטר ו' בסיוון ה'תק"ך, 21 במאי 1760), אבי תנועת החסידות. הבעש"ט לא כתב את תורתו. מעט מדברי תורתו והנהגות שלו נרשמו על ידי תלמידיו ומופיעים ב"צוואת הריב"ש", שראה אור בחודש אדר שנת ה'תקנ"ג (1794). יש עוד ספרים שבהם מובאת תורתו: "בעל שם טוב על התורה" ו"כתר שם טוב" - שניהם מלוקטים מדברי תורה המסורים משמו הכתובים בספרי החסידות. באיגרת שכתב הבעש"ט לגיסו, רבי גרשון מקיטוב, הוא מספר על עליית נשמה שזכה לה בשנת ה'תק"ז (1707), ובה נכנס להיכלו של משיח וקיבל ממנו הוראה ישירה להפיץ את תורתו ברבים - "יפוצו מעינותיך חוצה". בכמה מקורות חסידיים מצוין כי שמו הפרטי של הבעש"ט, ישראל, רומז שתפקידו של הבעש"ט בעולם הזה היה לעורר את כלל עם ישראל; כשם שמעוררים אדם על ידי שקוראים בשמו, כך שב הבעש"ט והחיה את כללות עם ישראל וכללות חלקי התורה. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720 – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח, 9 באוקטובר 1797) נודע בכינויים: הגאון רבינו אליהו, הגאון מווילנה, הגאון החסיד[1] ואף בפשטות - הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א. היה תלמיד חכם, פוסק ואיש אשכולות נודע ביותר, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא בכמעט כל המדעים. אגדות רבות נכרכו בשמו, והעם היהודי מתייחס אליו עד היום באהבה, הערצה וביראת כבוד. היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה, ואף סופר עליו שמיום הגיעו לגיל ארבעים היה מסתפק בשתי שעות שינה ביממה, כאשר את שאר הזמן היה מקדיש ללימוד. סירב לשמש במשרת רבנות רשמית של וילנה או בכל משרה אחרת, בשל ענוותנותו ובשל רצונו לא להיבטל מלימוד תורה. היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות, שפעלה נגד תנועת החסידות במזרח אירופה. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
מגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. ממעצבי ההשקפה האורתודוקסית. טבע את המושג "חדש אסור מן התורה" במשמעות שאין לשנות את המנהגים היהודיים הנהוגים מזה דורות, בניגוד לעמדת הרפורמים. תמך בלימודי חול בהמשך ללימודים תורניים. עודד ופעל למען יישוב ארץ ישראל.
רבי ישראל מאיר הכהן, ליטאי, מחשובי הרבנים בדורו. ממייסדי "אגודת ישראל". מחבר הספרים "חפץ חיים", "שמירת הלשון" ו"משנה ברורה".
בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl, בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, יליד בודפשט. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. זכה לכינוי "חוזה המדינה" בתולדות עם ישראל בעת החדשה. מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 עד לפטירתו, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינאמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
חיים נחמן בְּיאליק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873[1] - כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי". ברוך קורצווייל, מפרשניו המובהקים, כתב עליו כי "גם ביאליק, אשר במודרניות אמיתית שבשיריו ובמיוחד בשירתו הפרסונאלית ובשירי תוכחה, משתווה לסופרי העולם הגדולים ביותר". ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה - ג' באלול ה'תרצ"ה; 7 בספטמבר 1865 - 1 בספטמבר 1935. מכונה גם הראי"ה[1]) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית. הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בתקופת העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית-קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. הוא נתמנה לרבן של יפו והמושבות ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל בה כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. פסיקותיו בספרי התשובות שלו מהווות יסוד לפסיקה בענייני משפט המלוכה והמצוות התלויות בארץ בקרב רבים. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית; היא חלק חשוב בהגות הציונית,[2][3] ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה האורתודוקסיה המודרנית. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
אלברט איינשטיין (גרמנית: Albert Einstein, להאזנה (מידע · עזרה), 14 במרץ 1879 - 18 באפריל 1955) היה פיזיקאי יהודי יליד גרמניה, מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים. איינשטיין נחשב לגדול התאורטיקנים לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שמו הפך למילה נרדפת לגאונות. הוא זכה לפרסום ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות תורת היחסות אותה הגה, ששינתה את כל אשר היה ידוע עד אז על טיבם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח המשיכה. ובזכות תרומותיו ליסודות מכניקת הקוונטים, למכניקה סטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי (עליה קיבל פרס נובל לפיזיקה ב-1921) ועוד. מלבד השפעתו העצומה והמהפכנית בתחומי המדע, הייתה לאיינשטיין גם תרומה מכריעה לשימוש שנעשה בנשק גרעיני, בשל תמיכתו ביוזמה שקידמה את פיתוחו בארצות הברית, וזאת על אף שהגדיר עצמו כפציפיסט. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
דוד בן-גוריון (גרין; להאזנה (מידע · עזרה); 16 באוקטובר 1886 – 1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד)) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ עשור ומחצה עד 1963; כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה מראשי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית. בן-גוריון עמד בראש מקימי מדינת ישראל, הוביל את המאבק על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, גם במחיר חלוקת הארץ, והכריז על הקמת המדינה. היה ממנהיגי התנועה הציונית ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים והנהיג את מדינת ישראל בתקופה שלאחר ייסודה. בן-גוריון פעל למען הממלכתיות (בסיסמה "ממעמד לעם") ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (אלטלנה, הפלמ"ח) שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה"ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית בארץ ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. ערך זה לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
התורה ניתנה לעם ישראל במעמד ההתגלות האלוהית בהר סיני, לעיני כל העם כולו ולא לנביא יחיד.
מגילת איכה היא קובץ של חמש קינות, שחוברו ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים והגליית תושביה בידי נבוכדנצר בשנת 586 לפנה"ס, ונכנסו בהמשך לקאנון ספרי המקרא. שאלת המחבר או שמא המחברים של הקינות שבספר לא נפתרה, אולם מסורות שראשיתן במאות הראשונות לספירה ואולי אף קודם לכן מייחסות את חיבור המגילה לירמיהו הנביא. הספר מכיל שירות קינה ועוסק בחורבן ירושלים והגליית יושביה. הכותב מקונן על מצבה הנורא של ירושלים בשעת המצור ערב החורבן, על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל יושביה לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על יושביה בשל חטאיו ופשעיו הרבים. בשל כך התקבע עם הזמן המנהג ביהדות לקרוא את המגילה בציבור בתשעה באב. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
תרגום התורה ליוונית, על ידי 72 חכמים יהודים, שצוו לעשות כן בידי מלך מצרים ההלניסטי תלמי השני.
ספר מקבים א', הידוע גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את מלחמת מתתיהו ובניו ביוונים עד לעלייתו של יוחנן הורקנוס. שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת התרחשות מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל. ספר מקבים א', כמו יתר הספרים החיצוניים, לא נתקבל ביהדות כחלק מן התנ"ך, ועל כן אבד מקורו העברי. יחד עם זאת הוא מהווה חלק מספרי הקודש של קהילת ביתא ישראל. הספר מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
המקרא או התנ"ך (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) הוא קובץ הספרים המהווים את כתבי הקודש של היהדות, קובץ ספרים זה מהווה ביהדות הרבנית את "התורה שבכתב". מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות[1], ספרי התורה הם העתיקים ביותר. הם לא נכתבו בתקופת זמן אחת, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך נסתיימה לפני תחילת הספירה הנוצרית[2] תהליך הקאנוניזציה של התנ"ך החל בתחילת תקופת בית שני והושלם סביב שנת 200 לספירה[3]. על-פי החלוקה היהודית המסורתית, כפי שמבוטאת במקורות הסמוכים לתקופת הקאנוניזציה של המקרא, בתנ"ך 24 ספרים (ו-6 ספרים כפולים יחד 39) אולם בחלוקה מאוחרת יותר, חולקו מספר ספרים לשניים. שפת ספרי המקרא היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של טקסט בשפה הAramaic מקראית. התנ"ך מהווה מוקד לתרבות היהודית הדתית והחילונית גם יחד. לספרי התנ"ך נודעה השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. ספרי התנ"ך הם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, שם הם מכונים הברית הישנה ונוסף עליו נדבך המכונה הברית החדשה. בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן המקרא בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי המקרא מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות. התנ"ך הוא כיום הספר הפופולרי ביותר בעולם, ובנוסחו הנוצרי (יחד עם "הברית החדשה") הוא תורגם למספר השפות הרב ביותר. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
תרגום התורה לAramaic
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של חכמת הקבלה. הספר הופיע בשלהי המאה ה-13 בספרד. על פי המסורת היהודית מיוחס הספר לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה ה-2 לספירה, ולדעת החוקרים הוא חובר סמוך לזמן הופעתו. הספר מכיל מדרשים בAramaic על התורה המחולקים לפי פרשות השבוע, ומשולבים בו שני חיבורים מאוחרים; "רעיא מהימנא" ו"תיקוני הזוהר". הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
המשנה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
התלמוד הירושלמי (נקרא גם תלמוד ארץ ישראל, תלמוד מערבא, תלמוד המערב או הירושלמי) הוא חיבור המפרש את המשנה, מוסיף עליה ומרחיב אותה. ההרחבה בה נוקט הירושלמי ממצעת בין ההרחבה המזערית הקיימת במספר מקומות בתוספתא לבין ההרחבה הארוכה והמפותחת, כפי שהיא בתלמוד הבבלי. הוא כולל בתוכו את תלמודם של האמוראים מארץ ישראל ומבבל על המשנה וכן על תחומים אחרים. הסוגיות שבתלמוד הירושלמי נערכו בארץ ישראל במאה השלישית. עריכתו מיוחסת במקורות לאמורא רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל. מסכת נזיקין שונה באופיה מיתר התלמוד הירושלמי, והיא משקפת כנראה עריכה מוקדמת יותר. לפי הרב יצחק אייזיק הלוי התלמוד הירושלמי לא נערך כלל, והנוסח שבידינו הוא זה שנלמד בישיבת ציפורי לפני גזירות הקיסר גאלוס והנציב הרומאי ארסקינוס בשנת ד'קי"א, 351 לספה"נ. בעקבות הגזירות פוזרה ישיבת ציפורי וחלק מאמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל, והצטרפו לישיבת אביי ורבא. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (ראשית המאה ה-3), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות. התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה בAramaic הוא "תלמוד" (למִגְמר-ללמוד), מילה זו נהייתה שגורה בציבור הלומדים עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצריים. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן הגאונים, ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
הסידור הוא ספר המרכז בתוכו את התפילות שמתפלל יהודי בימי החול וביום השבת, ואת החשובות שבתפילות החגים. בסידורים רבים ניתן למצוא גם דינים וברכות שונות ואת קריאות התורה לימים שני וחמישי. הסידור מלווה את היהודי מלידתו (ברית מילה) ועד מותו (הלוויה) והוא "ספר החיים של היהדות". הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
אמונות ודעות, או הנבחר באמונות ובדעות (במקור בערבית: כתאב אלאמאנאת ואלאעתקאדאת, או כתאב אלמכ'תאר פי אלאמאנאת ואלאעתקאדאת) שחיבר רב סעדיה גאון במאה התשיעית הוא החיבור הראשון בפילוסופיה מנקודת מבט יהודית. הספר נכתב בערבית יהודית, תורגם לעברית על ידי מתרגם עלום-שם במאה הי"א (הנקרא "הפארפראזה" או במקור פתרון ספר האמונות וחרצב הבינות), ואחר כך בידי רבי יהודה אבן תיבון, ותורגם שוב במאה העשרים בידי הרב יוסף קאפח. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
"התפסיר" (בערבית: הפירוש) חובר על ידי רב סעדיה גאון, במאה ה-10 לספירה. ובניגוד מהמקובל בקרב המחברים היהודים לכתוב בשפת המקום ובאותיות העבריות - כתב סעדיה גאון את חיבורו באלפבית הערבי. ככל הנראה, מפני שמטרתו הייתה לקרב את המקרא אף ללא-יהודים. חיבור זה זכה לתפוצה רבה, והוא עובד והועתק בגרסאות רבות. בנוסף, בכתבי היד התימניים (התאג') הוא צורף לנוסח המקרא לצד תרגום אונקלוס. כמו כן, נשתמרו כתבי יד רבים בהם פירושו מתועתק לאלפבית עברי (ערבית-יהודית). תרגומו של סעדיה גאון מאופיין בפרשנות ובגמישות מידי פעם, ואינו מילולי כל העת. אף הוא כמו תרגום אונקלוס נטה מהפירוש המילולי במקומות שיש בהם משום הגשמת האל, כמו כן, את שמות המקומות שבמקרא הוא נטה לתרגם לשמות המקומות כפי שנקראו באותה העת. תרגומו של סעדיה גאון מאופיין בלשון ספרותית גבוהה. במרוצת הדורות נוצרו עיבודים שונים של תרגומו ללשון הערבית המדוברת של אותה העת. הרב יוסף קאפח ליקט מן התרגום לתורה את המילים שיש בתרגומן הערבי על ידי רס"ג חידוש מסוים, ותרגמן בחזרה לעברית. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
בשנת 711 נכבש חלקו הדרומי של חצי האי האיברי בידי המוסלמים. משנה זו ועד ל-1391, אז כבשו הנוצרים את האזור שוב ברקונקיסטה, חיו יהודי ספרד תחת שלטון מוסלמי; תקופה זו נקראת תור הזהב של יהדות ספרד ובה התפתחה שירת ימי הביניים של יהדות ספרד. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
תורת חובת הלבבות, המוכר יותר בשם "חובות הלבבות", הוא ספר פרי עטו של בחיי בן יוסף אבן פקודה. הספר, המהווה ניסוח של "תורת המוסר" היהודית, נכתב בשנת 1080 בערבית בשם "כתאב אלהדאיה אלי פראיד אלקלוב" (בערבית: كتاب الهداية إلى فرائض القلوب) ותורגם לעברית בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1161. לספר הייתה השפעה על המוסר היהודי והלא-יהודי. הוא תורגם מחדש מעברית לערבית, ליידיש ואפילו לכמה שפות אירופאיות. תרגום נוסף של הספר לעברית נעשה בשנת 1973 בידי הרב יוסף קאפח. בשנת 2007 הספר תורגם לראשונה לשפה הרוסית. רבנו בחיי הבדיל בספרו בין "חובות האיברים", כלומר המצוות המעשיות המוטלות על היהודים, לבין "חובות הלב" - חובות ההכרה וההרגשה, שהן מצוות האמונה והדרישות המוסריות. הוא מדגיש שהאחרונות עולות בחשיבותן על הראשונות. על פי השקפתו, חובה על היהודי להאמין באל ולבטוח בו, לערוך חשבון נפש ולחזור בתשובה, אך מעל לכל, לאהוב את האלוהים. בחיי אבן פקודה מדגיש ב"חובות הלבבות" את האתיקה המוסרית שבדת, שאותה ראה כעיקר, בשונה מהרמב"ם, שראה את הבחינה השכלית כעיקר. ספרו נחשב לאחד מספרי האמונה העיקריים ביהדות לצד הכוזרי, מורה נבוכים, אמונות ודעות ואחרים. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
ספר "הכוזרי" הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי, שנכתב בשנות ה-40 של המאה ה-12. הספר נקרא במקורו הערבי "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה", ובתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, הוא מכונה "ספר הכוזרי". הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות הדת בכלל ועל היהדות בפרט, תוך שימוש בסיפור על אודות גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן. ספר הכוזרי נחשב אחד מספרי היסוד החשובים ביותר של ספרי הפילוסופיה בארון הספרים היהודי, לצד ספרים כמו ספר האמונות והדעות ומורה הנבוכים. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
משנה תורה (ניתן: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה. החיבור פסקני ואינו מותיר מקום לדיונים, וכן אין בו מקורות הלכתיים לפסקים המופיעים בו; עובדה זו הביאה כמה תלמידי חכמים לחבר חיבורים אודות מקורותיו המשוערים של הרמב"ם לפסקיו. בנוסף לחיבורים אלו, נכתבו סביב הספר חיבורים למדניים ומחקריים רבים, והוא אחד מספרי ההלכה הנחקרים ביותר, הן על ידי החכמים המסורתיים והן על ידי חוקרים מודרניים. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
הספר "מורה הנבוכים" (מכונה בדרך כלל "מורה נבוכים") (בערבית יהודית: דלאלה אלחאירין, בערבית: دلالة الحائرين; מכונה בקיצור גם "המורה") הוא ספר פילוסופיה שחיבר הרמב"ם בערבית יהודית במאה ה-12. 'מורה נבוכים' הוא החיבור הפילוסופי החשוב והבולט ביותר בהגות היהודית בימי הביניים,[1] על אף שקמו לו מתנגדים רבים מבית, והוא אף תרם להתפתחותה של הפילוסופיה המערבית. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
ספר הישר הוא ספר מוסר שחובר כנראה בספרד במאה ה-13, ככל הנראה בידי חכם בשם זרחיה היווני. הספר יוחס פעמים רבות לרבינו תם או רבי יונה גירונדי, אך מדובר בטעות.[1] החיד"א דן בשאלת זהותו של כותב החיבור, והוא מעלה שתי אפשרויות: לפי טענת רבי מנחם די לונזאנו המחבר הוא זרחיה היווני, ואפשרות נוספת שהוא מביא בשם ספר סדר הדורות היא, שמדובר בר"י מאורלינס.[2] החיבור דן בנושאים העיקריים של תורת המידות היהודית: אהבת השם ויראתו, תשובה, תפילה ומעשים טובים. כך בהקדמה למהדורת הספר שנדפסה בוורשה, תרי"ג, נכתב: זה ספר הישר, אורח חיים ותוכחת מוסר, מדרך עקש לסור, וללכת בנתיב היושר, בעיני אלהים ואדם, מי יפאר גודל פאר התועלת ותהלות ספר הנחמד הזה, מעט הכמות ורב האיכות, איש אשר יראת אלהים בלבבו, ישקוד בזה הספר יום יום יהיה לו למזכרת, אם ישכח יזכירו, אם יישן יעירו, אם ישגה יזהירו, ויהיה למכתו מזורו, ושב ורפא לו, ויקבל שכר טוב בעמלו, בזה ובבא גמולו, יברך ה' חילו. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
ארבעה טורים או הטור הוא קובץ פסקי הלכה שיטתי, המסכם את כל ההלכה הנוהגת לאחר החורבן, אותו כתב רבי יעקב בן אשר, המכונה גם בעל הטורים (1270-1343). אשר נוכח רבי יעקב בן הרא"ש בריבוי המחלוקות ההלכתיות בזמנו החליט לחבר את הספר וכך כתב בהקדמתו: "יען כי ארכו לנו הימים בגלותנו ותשש כוחנו, ושמם לבנו, ורפו ידינו, ונשתבשו הסברות וגדלו המחלוקות ורבו הדעות ולא נשארה הלכה פסוקה שאין בה דעות שונות...". תחילה עשה קיצור מהלכות אביו הרא"ש ומתשובותיו בשם "ספר הרמזים" או "סימני אשר"י" שנדפס בהוצאות התלמוד בשם "קיצור פסקי הרא"ש". על בסיס ספר זה כתב את ה"ארבעה טורים" כאשר הוא נצמד לכלל שקיבל מאביו להביא מקורות מהתלמוד וראיות לדבריו (שלא כדרכו של הרמב"ם) ולכן ציין בספר את מקורותיו וכן ציין את חילוקי הדעות בין הפוסקים שקדמו לו. כתיבתו הסתיימה בשנת 1340. הספר התפשט בכל התפוצות והוא הספר העברי השני שנדפס (שנת 1475). כיום נפוצות במיוחד מהדורות מוגהות חדשות של הספר הכוללות הערות, פירושים ותוספות. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
שולחן ערוך הוא ספר ההלכה הבסיסי שכתב ר' יוסף קארו בצפת ונדפס לראשונה בוונציה בשנת ה'שכ"ה - 1565, ועליו מתבססים ומסתמכים מרבית הפוסקים מזמנו והלאה. כיום, נוהגים רוב רבני ישראל לפסוק הלכות על פי ספר זה. ר' יוסף קארו כותב בעצמו מהי מטרת הספר: בעקבות ריבוי הדעות והמחלוקות בקרב הפוסקים נוצר בלבול רב בקרב העם מהי הדרך הנכונה לנהוג, לפיכך הוא נאלץ לכתוב ספר שיכריע בכל הדעות וייתן הנהגה ברורה לכל ישראל. בספרו בית יוסף, הוא כותב את השתלשלות ההלכה ודן בהרחבה בסוגיות, ואילו בשולחן ערוך הוא פוסק את ההלכה הסופית. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
מסילת ישרים הוא תיקון מידות הנפש, מוסר והדרכה להתקרבות לאל שנכתב על ידי רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל. נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת ה'ת"ק (1740). התקבל כספר יסוד בתורת המוסר היהודית בקהילות ישראל והודפס פעמים רבות במהדורות שונות. רבי אליהו מווילנא, הגר"א, ראה בו הופעת אור חדש בעולם ואמר שאם היה הרמח"ל בחייו - היה הולך ברגל לקבל את פניו. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
סיפרו הציוני של משה הס. לאחר שנים רבות שבהן היה הס מנותק לחלוטין מזיקתו היהודית, חל אצלו שינוי מהפכני, לאחר שמהפכות 1848 והתנועות לאיחוד גרמניה ואיטליה הבהירו לו את מרכזיות הממד הלאומי בהוויה המודרנית. בשנת 1861 סיים את כתיבת ספרו רומי וירושלים (Rom und Jerusalem: Die letzte Nationalitätsfrage). בספרו הוא פורש תורה ציונית שלמה. הוא מתנגד להתבוללות, וקורא ליישוב יהודים בארץ ישראל ולהחזרת המוני יהודים לחיי עבודה. האידאל של החזרת היהודים לארצם הוא בעיניו אידאל עולמי ולא רק יהודי. הס התקשה למצוא מו"ל ליצירתו, אולם בשנת 1862 הצליח להוציאו לאור בלייפציג. כמו כל ראשוני הציונות המודרנית, הושפע הס מהתעוררות הלאומיות באירופה. לשחרור איטליה ואיחודה, שחל באותו זמן, כמו גם לתורתו של ג'וזפה מציני, נביא הלאומיות הליברלית האיטלקית, הייתה השפעה כבירה על הס וזה גם מקור שם ספרו "רומי וירושלים". הספר לא הותיר רושם רב בזמנו, אך השפיע רבות על ראשי הציונות הסוציאליסטית שבאו אחריו. הרצל, שלא הכיר את ספרו של הס בעת חיבור ספרו "מדינת היהודים", קרא אותו לאחר מכן והתרשם ממנו מאוד. בספרו היה הס מן הראשונים שהצביעו על היסודות הגזעניים בחברות האירופיות השונות, ובראש ובראשונה בגרמניה, ועל כך כי כתוצאה מכך נידונו לכישלון הניסיונות היהודיים - בייחוד אלו של תנועת הרפורמה - להשתלב בחברות האירופיות. הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
שמירת הלשון הינו ספר שנכתב על ידי הרב ישראל מאיר הכהן מראדין. ספר "שמירת הלשון" עוסק בדברי מוסר, ודן בדרכי התמודדות עם הקושי להתגבר על דיבור לשון הרע. שם הספר לקוח מהפסוק במשלי "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". הערך לקוח מתוך ויקיפדיה, ראה קישור בהמשך.
דברי ימי עם עולם, שמעון דובנוב. link
Jewish Literacy, Rabbi Joseph Telushkin.link
A Brief History of Humanity By: Yuval Noah Harari(in hebrew) link
סדר עולם זוטא. link
סדר הקורות בתנ"ך, אליעזר שולמן, בהוצאת משרד הביטחון
האינציקלופדיה העברית, בייחוד כרך ו', העוסק בארץ ישראל. link
A Historical Atlas of the Jewish People, Eli Bar Navi. link
The Timechart History of Jewish Civilization (Timechart series). link
Jewish Encyclopedia. link
Wikipedia. link
American Jewish Year Book. link
דמוגרפיה ועמיות יהודית, פרופסור סרג'ו דלה-פרגולה. link
אוכלוסייה יהודית בעולם ובארץ, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. link